מכל הדברים בעולם, אין דבר שרואים עליו את פגעי הזמן יותר מאוכל. הנדסת המזון עסוקה כל הזמן בלהאריך את העונות של התוצרת החקלאית שלנו ואת חיי המדף של המאכלים שלנו. אבל האמת הפשוטה לא משתנה, אוכל מרגע שבושל הולך לקראת קלקולו, כמו שאנחנו מרגע שנולדנו הולכים לקראת מותנו.
זה לא רע וגם לא טוב, אין בכך עצב וגם לא שמחה, זה פשוט מה שזה וכך צריך לקבל את זה. המציאות שלנו מוגדרת על ידי היותה מתכלה, המוות הוא אחד מחזיונות החיים. אם רק מסירים את הפחד המשתק, העיניים נפקחות לחיים של מודעות.
העולם הזה הוא המימד המוגבל של האלוהות האין סופית והוא משלים את שלמותה בכך שהוא מעניק אפשרות של חיסרון, השלמה והתפתחות. על כן המציאות הגשמית המגבילה אותנו אל מרחב וזמן היא לא היפך הרוחניות אלא היא הרוחניות האמיתית והאבולוציה היא לא כפירה, היא האמונה בעצמה.
מכל המאכלים בעולם, אין דבר שרואים עליו כמה אוכל הוא תלוי זמן יותר משסק. עונתו כל כך קצרה שאם מצמצת תאבד אותו. כשהוא מגיע כדאי להתמסר אליו כי לא יעבור זמן רב והוא יעלם וכל שיוותר הוא רק להתגעגע אליו עד לשנה הבאה.
לא רק זה, אלא שגיליתי שכמעט כל פעולה בישולית שנעביר על השסק תגרום לו לאבד את טעמו המיוחד. לריבת שסק לדוגמא, יש טעם של משמש, לשסק אפוי יש טעם פירותי כללי ולא ממוקד. כדי להתייחד עם שסקיותו של השסק – שהיא מהותו האמיתית – יש לצרוך אותו טרי, ללא התחכמות.
רגע לפני שעונתו נגמרת, אני מרגיש שאני חייב לדבר עליו, חייב לעשות איתו משהו, לפגוש אותו מחדש. אז הנה מתכון שמנצל את טוב ליבו של השסק הטרי.
מעטפת בצקית דקה, תוך קרמי וחלבי, כל מה שצריך בקינוח טוב. אבל הכל רק עוטף את השסק, הוא עצמו לא מקבל שום טיפול ונשאר חי, כמות שהוא, בטבע הארעי.
מקסים, בא לי ביס.