הבל הבלים

כבד אווז עטוף בשוקולד, קראמבל קפה, פטיסייר, אגוזי לוז

למתכון ←

הרהורי הפוסט הזה באו בעקבות קריאה בספרו היפה של חיים שפירא: "קהלת – הפילוסוף המקראי".

 

"דברי קהלת בן דוד מלך בירושלים: הבל הבלים אמר קהלת, הבל הבלים הכל הבל".

פתיחה דרמטית לספר דרמטי. אני לא מכיר הרבה ספרים שמשפט הפתיחה שלהם כל כך תמציתי ובעצם מקפל בתוך ארבע מילים את כל התוכן שיבוא בעקבותיו.

על פי המסורת, קהלת הוא שלמה המלך. שלמה היה מלך על ממלכה משגשגת ביותר, בנה את בית המקדש, זכה לחכמה יותר מכל אדם, לעושר מופלג ולנכסים רבים, לנצח את כל אויביו ולכמות נשים גדולה יותר ממה שניתן להעלות על הדעת. ובכל זאת, מסקנתו בסוף התהליך היא: הכל הבל!

קהלת הוא כנראה ההוגה בעל היושרה והכנות הגדולה ביותר שאני מכיר, והוא בהחלט מקדים את זמנו כשהוא אינו חוקר את החיים לא בגישה דתית – אמונית ולא בגישה רציונלית – לוגית, אלא בגישה קיומית – אקזיסטנציאלית. קהלת הוא הסובייקטיבי הראשון.

הוא לא מפחד לגעת באומץ בכל העצבים החשופים של החיים – תחושת הריקנות, חוסר המשמעות והאימה מול היקום האינסופי. חוסר הצדק, העוול וחוסר השוויון המלווים את עולמנו. העצב, הדיכאון, חוסר האונים והחרדה העוטפים את הנפש. דלות הגוף ונטייתו לכאבים ומחלות. הזקנה והמוות שמחכים לכולנו בקצה הדרך, אם נרצה להודות בכך ואם לא.

הרבה אנשים לא מתפנים להתבונן בשאלות הללו מפני שהם שקועים עמוק בתוך המרדף ההישרדותי היומיומי אחרי כסף, קריירה, זוגיות, בילויים וכו'. אבל קהלת, אחרי שהשיג את כל אלו, מגיע אל המסקנה העצובה שהוא מיואש מהיכולת להגיע לסיפוק בחיים על ידי צבירתם.

בתוך המגילה הוא מונה לכך שלוש סיבות עיקריות:

א. שום נכס חומרי אינו מעכב את התפוררות הגוף ודעיכתו ואינו מרחיק את המוות והכיליון המצפה גם לנו וגם לנכסינו.

ב. הצלחה פיסית היא לא ערובה לשמחה. אנו נוטים לחשוב שנהיה מאושרים כשנשיג את הדברים שאנו חושקים בהם. אך ככל שאנו משיגים, החשקים רק מתגברים והאושר רק מתרחק. לעיתים ההצלחה דווקא מוסיפה דאגה ומעצימה את תחושת חוסר המשמעות.

ג. איך ניתן ליהנות ממעמד חומרי איתן תוך הידיעה שישנם אחרים שגורלם לא שפר עליהם באותה מידה והם סובלים עוני, מחסור וייסורים?.

"הגדלתי מעשי, בניתי לי בתים, נטעתי לי כרמים. עשיתי לי גנות ופרדסים ונטעתי בהם עץ כל פרי. עשיתי לי בריכות מים להשקות מהם יער צומח עצים. קניתי עבדים ושפחות ובני בית, היה לי גם מקנה בקר וצאן, הרבה היה לי מכל שהיו לפני בירושלים. כנסתי לי גם כסף וזהב וסגולות מלכים והמדינות, עשיתי לי שרים ושרות ותענוגות בני אדם, שידה ושידות. וגדלתי והוספתי מכל שהיה לפני בירושלים, אף חכמתי עמדה לי. וכל אשר שאלו עיני לא אצלתי מהם, לא מנעתי את לבי מכל שמחה כי לבי שמח מכל עמלי וזה היה חלקי מכל עמלי. ופניתי אני בכל מעשי שעשו ידי ובעמל שעמלתי לעשות והנה הכל הבל ורעות רוח ואין יתרון תחת השמש".

מצד שני, קהלת אינו רואה גם בחכמה ובעיסוק הרוחני תקווה לאושר או משמעות וגם לכך הוא מונה שלוש סיבות:

א. כל חכמה או תובנה שנשיג היא חסרת ערך לעומת האינסוף שנשאר תמיד חסר פשר.

ב. כל השפעה שנדמה לנו שיש לנו על העולם סופה להיעלם ובחלוף הזמן כולנו עתידים להישכח.

ג. העולם רווי חוסר צדק. יושר ומוסר אינם ערובה להצלחה. צדיקים סובלים ורשעים משגשגים. מה שמלמדנו שכל מה שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים לגבי טוב ורע אינו נכון ויכולתנו להבין באמת את התכנית האלוהית היא אשליה.

"וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החושך. החכם עיניו בראשו והכסיל בחושך הולך וידעתי גם אני שמקרה אחד יקרה את כולם. ואמרתי אני בלבי: כמקרה הכסיל, גם אני יקרני ולמה חכמתי אני אז יותר? ודיברתי עם לבי שגם זה הבל. כי אין זכרון לחכם עם הכסיל, לעולם בשכבר הימים הבאים הכל נשכח ואיך ימות החכם עם הכסיל".

קהלת מודה באומץ שכמו שלגשמיות אין דרך לספק אותנו, גם לרוחניות אין דרך כזו. זה לא משנה אם אתה רודף אחרי כסף, כבוד, חכמה או הארה. הכל אותו הבל. ביחס לאין סוף, הכל חסר ערך באותה מידה כי הכל יטבע בתוך אותו תהום גדול של שכחה, אבדון ומוות.

ועל כן מגיע קהלת אל המסקנה:

"ושנאתי את החיים כי רע עלי המעשה שנעשה תחת השמש כי הכל הבל ורעות רוח".

על כן, מקריאה שטחית בספר קהלת ניתן להגיע אל המסקנה שקהלת הוא פסימיסט קיצוני שחושב שלחיינו אין ערך ואין טעם. אך לדעתי פרשנות זו אינה יורדת לסוף דעתו ולעומק גאוניות תפיסת העולם ודרך החיים שמציג קהלת.

כדי להבין לעומק את המסר של קהלת אני רוצה לנתח את משמעותה של המילה הפותחת את הספר ושמופיעה בו הכי הרבה פעמים כתיאור לחיינו: הבל.

מהו הבל?

במובן המילולי הבל הוא רוח, אדים. כמו האד שעולה מדברים חמים או יוצא מן הפה בזמן נשימה באוויר קר.

במובן האלגורי, בתנ"ך יש למילה הבל 3 משמעויות:

1. חסר משמעות, חסר ערך – "וחלומות השווא ידברו, הבל ינחמון"

2. חולף, ארעי – "אדם להבל דמה, ימיו כצל עובר"

3. משהו שהוא מעבר לפיזי. מהות רוחנית. נשמה –  "שבעה הבלים שהעולם עומד עליהם"

קהלת טוען ש"הכל הבל" וכדי להבין את תפיסתו חייבים לתפוס את המילה הבל בכל משמעויותיה. המשמעות האמצעית של המילה הבל – שהכל חולף, הכל ארעי ולשום דבר אין קיום ממשי – מכריחה את משמעותה הראשונה, שלשום דבר אין משמעות מתוך עצמו. הרדיפה אחרי הכסף אין בה ערך כי תמיד יהיו עניים ודלים, תענוגות הגוף אין להם קיום כי הגוף מזדקן ומתבלה, הכבוד אין לו ערך מפני שגם המכובד ביותר סופו להיות בודד וזנוח. אך גם לחיי הרוח אין ערך אמיתי, אף אדם אינו מביא שינוי מהותי לעולם, גם החכם ביותר סופו להישכח, גם ההמצאה האדירה ביותר תיראה בראי ההיסטוריה כעוד שלב קטן ושולי. הגשמיות כשלעצמה, כמו גם הרוחניות כשלעצמה, אין בהם ערך אמיתי לחיינו הארעיים.

"דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת…..מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שיעשה ואין כל חדש תחת השמש".

אם כן מה נותר? האם יש בכלל ערך אמיתי? מניין תגיע המשמעות? כדי לענות על השאלות הללו משתמש קהלת במשמעות השלישית של המילה הבל.

מהו הבל? הבל היוצא מן הפה ביום סגריר הוא אויר המתעבה, הבל העולה ממים חמים הוא נוזל המתאדה. ההבל הוא מצב צבירה בין נוזל לגז, בין מוצקות לחוסר ממשות, בין גשמיות לרוחניות.

ההבל הוא נשמה, מהות רוחנית. אך לא מהות רוחנית נפרדת טרנסצדנטית, אלא מהות רוחנית השורה בתוך הקיום הפיזי. הקיום הפיזי כשלעצמו הוא נקודת המפגש האמיתית והיחידה שישנה עם המהות האלוהית.

על פי קהלת משמעות החיים אינה יכולה להיגזר ממטרות, שאיפות ואידאלים ולא משום דבר אחר הנפרד מן החיים, אלא אך ורק ממפגש עם החיים עצמם, כמות שהם בהווה. על האדם לחיות, לחוות, להתענג, לכאוב, ללא פשרות וללא עכבות, כי לכך הוא נברא ורק כך הוא מגשים את ייעודו ופוגש את נשמתו ואלוהיו. השאיפה אינה צריכה להיות להותיר חותם, כי איזה חותם נותיר על האלוהות האין סופית? אלא לצלול אל תוככי החיים ולמצוא את משמעותם מיניה וביה. תורת הרגע הזה.

על כן מגיע קהלת לתפיסה שהיא כעין הדוניסטית, אבל זה הדוניזם רוחני, חיוני, אלוהי:

"ידעתי כי אין טוב בם כי אם לשמוח ולעשות טוב בחייו וגם כל האדם שיאכל ושתה וראה טוב בכל עמלו, מתת האלוהים היא….וראיתי כי אין טוב מאשר ישמח האדם במעשיו כי הוא חלקו, כי מי יביאנו לראות במה שיהיה אחריו".

"לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך, כי כבר רצה האלוהים את מעשיך….ראה חיים עם אשה אשר אהבת כל ימי חיי הבלך…כי הוא חלקך בחיים ובעמלך אשר אתה עמל תחת השמש".

והפסוק שהכי מרגש אותי בכל מגילת קהלת:

"אין טוב באדם שיאכל ושתה והראה את נפשו טוב בעמלו. גם זה ראיתי אני כי מיד האלהים היא. כי מי יאכל ומי יחוש חוץ ממני?"

חוסר הצדק בעולם אינו ניתן לתיקון, המוות אינו ניתן למניעה. לא נוכל להידבק באלוהים דרך בריחה מעולם החומר מפני שאנו כלואים בתוך גופנו עד יום מותנו ולאחריו מי יודע מה יהיה? את האלוהים לא נוכל להבין ולא לפענח בכלי השכל והניתוח, אך נוכל לפגוש אותו אם נשכיל לחיות את החיים במלוא עוזם ודרכם לחוש ולהידבק באלוהות השורה בהם. אם ניתן בכלל לייחס לאלוהים רצון, אז רצונו הוא שנחיה ונחווה את חיינו כמות שהם, ברגע הזה. כל בריחה וזליגה מזה אל פילוסופיה ואידאולוגיה היא החטא הקדמון ביותר, חטא עץ הדעת.

קהלת אינו פילוסוף של משנה סדורה, אלא פילוסוף של החיים ולכן במהלך המגילה הוא אינו מציג תפיסה ברורה אלא רצף של מצבי חיים, תובנות ותחושות. לעיתים הוא שמח ונדמה כאדם המאושר והאופטימי ביותר ולעיתים הוא צולל לתהומות של יאוש, כעס, עצב וחרדה. אלה כמו אלה הם חלק מן החיים וקהלת תופס את כולם, חי את כולם. אין מחלה קשה יותר מאשר הצורך לראות שני הפכים ולהחליט שרק אחד מהם נכון. כמו משפט שלמה, לא ניתן לקבל חצי תינוק. חצי חיים הם מוות. קהלת אינו פוחד מהפכים, החיים הם הפכים וסתירות ואת כולם יש לקבל באותו אופן. הכל הבל.

"ומותר האדם מן הבהמה אין, כי הכל הבל"

בפסוק הזה מתמצה באופן ברור הדואליות של קהלת. באופן פשטני ניתן להבינו שאין הבדל בין אדם לבהמה כי ממילא הכל חסר ערך. אך בעומק יש להבין שהאין וההבל – דהיינו היכולת לחבר חומר ורוח במבט אחד – הם מהותו של האדם וההבדל בינו לבין הבהמה.

לצורך חידוד טענותי, אני רוצה לתת עוד שתי דוגמאות מחייו של שלמה המלך:

א. מגילת שיר השירים – שיר האהבה והארוטיקה האולטימטיבי. בתוך בית המדרש טוענים בתוקף שזהו רק משל ושיר על יחסי הנשמה והאלוהים, מבקרי המקרא טוענים שזהו שיר חשק ועגבים. אבל לדידו של שלמה המלך לא נראה לי שיש בין הדברים הללו איזשהו הבדל.

ב. אגדת שלמה ואשמדאי – אחת האגדות המסעירות ביותר במיתולוגיה היהודית. את בית המקדש ניתן לבנות רק באמצעות תולעת מבקעת אבנים בשם תולעת שמיר, אך רק אשמדאי מלך השדים יודע את מקום הימצאה. שלמה המלך כולא את אשמדאי באמצעות טבעת עליה חקוק השם המפורש. אשמדאי מתגרה בשלמה שחכמתו נובעת רק מן הטבעת ולא מתוכו. שלמה מתרגז ומסיר את הטבעת. אשמדאי בולע את הטבעת ומשליכה לים. אשמדאי לובש את דמותו של שלמה, משליך את שלמה הרחק ומושל במקומו בירושלים. אשמדאי הוא זה שחוטא באמת את כל החטאים המיוחסים במקרא לשלמה. שלמה נודד מכפר לכפר בטענה שהוא שלמה המלך האמיתי והעם צוחק עליו ורוגם אותו באבנים, עד שמקץ כמה שנים, בכפר דייגים קטן, הוא קונה דג ובטרם הוא ניגש לבשלו הוא מוצא במעיו את הטבעת עם השם המפורש. כך גורש אשמדאי מן הארמון ושלמה חזר למלכותו.

כמה עומק יש באגדה הזו! כמה סימבולים מרתקים! וראש לכולם הידיעה הברורה שהוא שלמה הוא אשמדאי. מלך ישראל ומלך השדים הם אותה דמות. כמו ששלמה המלך ושלמה העני המסתובב מכפר לכפר הם אותה דמות. ובניית בית המקדש יכולה לבא רק משילוב כוחות בינהם, אשמדאי, שלמה ותולעת שמיר.

על כן נקרא שמו שלמה. מפני שתפיסתו שלמה ומושלמת.

אין ספק שספר כמו קהלת בתוך התנ"ך הוא כמו חבית של חומר נפץ, מפני שהוא מכיל את שני הדברים שדת מוסדרת לא יכולה לשאת: סתירות מובנות וקידוש החיים וההדוניזם על פני טקסים דתיים ופרקטיקה מנותקת. על כן:

"בקשו חכמים לגנוז ספר קהלת, מפני שדבריו סותרין זה את זה".

בכך מתמצה בעצם הפרדוקס של היהדות. כי למרות חיצוניותה הנוקשה, הציבורית והמרובעת היא גם מעניקה נתיב גישה נסתר אל העומקים והאמת של החיים נמצאת שם בתוככי המיסטיקה היהודית למי שיודע להתבונן ומוכן לקחת. חז"ל בסופו של דבר אינם יכולים לגנוז את ספר קהלת.

כמי שגדל בתוך הקהילה היהודית דתית אני מוכן ללמד זכות ולומר שזו דרך מתוחכמת לשמור על המסגרות החיצוניות כדי להגן על האש הפנימית שתהיה שמורה לדורות הבאים למי שראוי לה ולא תאבד או תכבה. אך יש שלב בהתפתחות של הנפש, של הדת, של ההיסטוריה, שמגיעה העת להסיר את המכסים, לחשוף את האמת במערומיה ולראות את החיים כמשל. או במילותיו של קהלת עצמו:

"לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמיים".

בשנות ה־40 של המאה הקודמת, ימי שיבת ציון, כתב המחזאי סמי גרונמן את המחזה "שלמה המלך ושלמאי הסנדלר" בהשראת אותה אגדת שלמה ואשמדאי. המחזה הזה הפך אח"כ למחזמר מצליח בזכות תרגומיו, שיריו ומילותיו הגאוניות של נתן אלתרמן. אני רוצה לחתום את הפוסט הזה בשתי ציטטות מאותו מחזה. כי כמו בספר קהלת גם ב"שלמה המלך ושלמאי הסנדלר" , מסכם אלתרמן כבר במשפט הפתיחה את כל מה שאני רוצה לומר בפוסט הזה בדבר כפל ותלת המשמעויות של המילה הבל:

"לא פעם החכם אומר בעיצבון / שהחכמה היא הבל ורעות רוח

אך אם הכסיל טוען מיד שזה נכון / אולי הוא קצת יותר מדי בטוח

אם בין דברי חכם ובין דברי טיפש / כאילו אין הבדל

הבדל בכל זאת יש".

__________

 

 

המנה המוצגת בפוסט הזה היא מנה של הבל. בכל המובנים של המילה.

היא נולדה פתאום. ברגע אחד חולף של הרהור שהיה יכול באותה מידה לחלוף ולהיעלם, אבל איכשהו לא נתתי לו לחמוק, אחזתי בו והענקתי לו חיים.

במבט ראשון המנה הזו היא שטות מוחלטת. כבד אווז ושוקולד? מניין בא כזה שילוב? למה להכניס אל מנה שאינה קינוח טעמים של אגוזי לוז וקפה? מרקמים של קראמבל וקרם פטיסייר? מה הקשר בין כל אלה? איזו תכלית יש לזה?. אך במבט מעמיק יותר, הרי זה כל העניין בבישול, כמו בחיים. דווקא פריצת הגבולות היא היוצרת את העניין, את החוויה, את ההנאה, את המעבר מסעודה שנועדה רק למילוי הבטן ליכולת של אוכל להיות חוויה רוחנית ואומנותית אשר מסעירה את החושים ומעוררת את הלב והנפש. כמו פריצת הגבול בין הרוחני לגשמי, בין הנשמה לגוף, כך גם באוכל פריצת הגבול בין חומרי גלם המקוטלגים אצלנו כמובדלים, היא כל הסוד. במנה הזו פריצת הגבול היא בין מנה ראשונה לבין קינוח.

זו גם מנה שהיא סמל ההדוניזם. כבד אווז אצילי, שוקולד איכותי. הרבה שומן, מרקמים מפנקים. מנה שלא רואה לעצמה שום שיקול אחר מלבד עונג. מנה מעוררת ותאוותנית מצד אחד ומהורהרת מצד שני.

אחת המנות האהובות עלי ביותר. מנה של הפכים. של אין קשר. מנת הבל ההבלים שלי.

 כבד אווז עטוף בשוקולד, קראמבל קפה, פטיסייר, אגוזי לוז

 

מחית אגוזי לוז

מרכיבים

  • 500 גרם אגוזי לוז מולבנים
  • 100 גרם גלוקוזה
  • 80 גרם שמן

הוראות הכנה

  • קולים אגוזי לוז ב־150 מעלות, כ־20 דקות מבלי להזהיב.
  • טוחנים את האגוזים בעודם חמים 3 דקות עד שהם הופכים למעין מחית.
  • מוסיפים גלוקוזה וטוחנים עוד 3 דקות.
  • מוסיפים שמן בהדרגה וטוחנים עוד 3 דקות.

 

פטיסייר קפה

מרכיבים

  • 100 גרם אספרסו
  • 100 גרם חלב
  • 200 גרם שמנת
  • מעט וניל
  • 25 גרם סוכר
  • 40 גרם עמילן לקרם

הוראות הכנה

  • כל המרכיבים צריכים להיות קרים.
  • טוחנים יחד את כל המרכיבים 4 דקות.
  • מעבירים לשק זילוף ומצננים היטב.

 

קראמבל קפה

מרכיבים

  • 100 גרם אגוזי לוז מולבנים טחונים לאבקה
  • 100 גרם סוכר חום כהה
  • 100 גרם קמח עוגה
  • 10 גרם קפה נמס
  • 100 גרם חמאה

הוראות הכנה

  • מעבדים יחד את כל היבשים לאבקה אחידה. במעבד מזון או באמצעות קצות האצבעות.
  • מוסיפים את החמאה ומעבדים קלות רק עד לקבלת בצק פירורי.
  • מפוררים באופן חופשי על תבנית.
  • אופים ב־180 מעלות, 10 – 12 דקות. עד להזהבה קלילה..

 

כבד אווז "סו ויד"

מרכיבים

  • 1 כבד אווז
  • 1 כף מלח גס
  • 1 כף סוכר
  • 1/2 כפית פלפל שחור גרוס
  • 30 מ"ל פורט
  • 30 מ"ל ברנדי

הוראות הכנה

  • מערבבים יחד את כל החומרים. אוטמים בוואקום ומבשלים ב־60 מעלות, 1 שעה.
  • מוציאים מאמבט המים ומצננים בטמפרטורת החדר 15 דקות. מעבירים לקערת מי ברז ומצננים עוד 15 דקות. מעבירים לאמבט מי קרח ומצננים עוד 15 דקות.
  • מעבירים למקרר למספר שעות עד שהכבד מוצק לגמרי.

 

פרלין כבד אווז

מרכיבים

  • כבד אווז מבושל "סו – ויד"
  • 400 גרם שוקולד מריר 80% מוצקי קקאו
  • שומן אווז לפי הצורך
  • מעט אגוזי לוז גרוסים
  • מעט פולי קקאו גרוסים

הוראות הכנה

  • מוציאים את כבד האווז משקית הוואקום.
  • מורידים את השומן שהפריש הכבד ושומרים בצד.
  • פורסים את הכבד למנות של 60 – 70 גרם.
  • ממיסים את שומן כבד האווז במיקרוגל, מסננים ושוקלים.
  • אנו זקוקים ל־100 גרם שומן , במידה ואין מספיק משלימים עם שומן אווז עד למשקל הרצוי.
  • ממיסים יחד את השוקולד והשומן במיקרוגל 1 – 2 דקות, עד לקבלת מסה חלקה ונוזלית.
  • מניחים את פיסות כבד האווז על רשת ציפוי ויוצקים מעל כל מנה 2 כפות מהשוקולד המומס, עד לקבלת ציפוי אחיד ודק.
  • מפזרים על כל פרלין מעט אגוזי לוז גרוסים ומעט פולי קקאו גרוסים.
  • מעבירים בעדינות לתבנית מרופדת בנייר אפייה ומכניסים את הכבדים המצופים למקרר עד שהציפוי נקרש.

 

הרכבה והגשה
  • מורחים מחית אגוזי לוז על הצלחת ומפזרים מעל מעט קראמבל קפה.
  • מזלפים מעט פטיסייר קפה במרכז הצלחת.
  • מניחים מעל פרלין כבד.

 

הפוסט הזה פורסם בקטגוריה אוכל נפש.‏ קישור ישיר לפוסט.

11 תגובות על הבל הבלים

  1. מאת ellana‏:

    שרדתי ונהניתי. מזל שסיימת כפי שסיימת אחרת הייתי נשארת בתחושה של אפסות, של חוסר טעם מכל עשייה באשר היא. הרגשה קשה למי שהקדישה את חייה לחינוך ורואה בשינוי ובהתפתחות מטרה נעלה.
    אין כמוך ליצירתיות ולמקוריות מחשבתית. אני גאה בך.
    באשר למתכון הוא באמת נראה ונשמע פורץ דרך. שילוב של ניגודים כמוך.

  2. מאת ליון‏:

    "יש שלב בהתפתחות של הנפש, של הדת, של ההיסטוריה, שמגיעה העת להסיר את המכסים, לחשוף את האמת במערומיה ולראות את החיים כמשל" …. אהבתי במיוחד, סיכום נפלא כמשל הדובדבן שעל הקצפת….. ואפרופו קינוח, עמילן לקרם? ספציפי ? תודה ושבת שלום :)

  3. מאת ליון‏:

    במיוחד אהבתי "יש שלב בהתפתחות של הנפש, של הדת, של ההיסטוריה, שמגיעה העת להסיר את המכסים, לחשוף את האמת במערומיה ולראות את החיים כמשל", ככה עושים קינוח! שאפו.
    ואם בקינוחים אסקינן, עמילן לקרם? ספציפי? תודה וגיט שאבעס 😉

  4. מאת נורית פלד‏:

    השילובים של רוח וחומר נפלאים בעיני. היכולת ליצור יש מרגעי הבל היא מעלה. חוכמה ותובנות משיגים בכל מקום בו מודעים ורוצים. פוסט מעורר הרהורים ובאשר להדוניזם, כן אומץ. ינוסה במלואו.
    תודה יניב

  5. מאת שילה‏:

    אני חייב לציין שאהבתי. נשיאת ההפכים ביהדות היא דבר נפלא ביותר, מצד אחד היחס לעולם הוא כאל הבל ורעות רוח ומצד שני דווקא בו אפשר למצוא את האלוקות בצורה הגבוהה יותר, מקום בו רוח וחומר וההבדלים ביניהם לא רלוונטיים. אם הכל היה רוחני היינו חושבים שה' יתברך גם הוא רוחני, שגם זה סוג של הגשמה לכן יש עולם גשמי שנבין שהוא הרבה מעבר להגדרות האלה. ההתייחסות לעולם הגשמי כאל חוצץ ומסתיר דווקא מגדילה את הרעיון הזה בזה שאפשר לראות שאפילו המסתיר מגלה ואף יותר מהנגלה.
    ואני חייב לציין שוב שאהבתי, אתה כותב ממש יפה ושה' יצליח דרכך. תכלית הידיעה שלא נדע.

    • מאת יניב גור אריה‏:

      תודה רבה על תגובה מאלפת. אהבתי את המשפט " אם הכל היה רוחני היינו חושבים שה' יתברך גם הוא רוחני, שגם זה סוג של הגשמה". עמוק ונכון.

  6. מאת תילה‏:

    למה אי אפשר לעשות את המתכון בגירסה כשרה?

להגיב על יניב גור אריה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

Connect with Facebook