השולחן כמזבח, האדם כקורבן

עיון בפרשת צו

ומנה של

כנאפה טלה, גבינת כבשים, סירופ רימונים וקצפת טחינה

נושא

 

הפוסט הזה בא כהמשך לפוסט הקודם בו העמקנו בעניין הקורבנות והבנו שהקרבן במהותו אינו עוסק בחיה העולה על המזבח, אלא הוא משל להקרבת האדם את עצמו אל עבודת האל. הקרבת האגו והקרבת הנוחות, לא לשם התנזרות מן החיים אלא למען הפיכתם של החיים עצמם, כמות שהם, לחיים רוחניים. למען הוצאת הנמשל האלוהי מהמשל הגשמי.

פרשת "צו" עוסקת בסיווג של סוגי הקורבנות השונים ומחלקת אותם לחמש קטגוריות: עולה, מנחה, שלמים, חטאת ואשם.

אז באותו קו מחשבה, אנו נראה שחמשת סוגי הקרבנות מבטאים חמש הופעות של חיים שיש לחשוף ולמסרם בידי האל.

 

קורבן חטאת

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר: זֹאת תּוֹרַת הַחַטָּאת

האדם נמצא בחשכה ובאפילה. האדם צולל לתהומות. נופל אל החטא, אל הביבים. מתלכלך, מזדהם.

קורבן חטאת מכפר על החטא, אבל לא במובן שהוא מעלים אותו, אלא במובן שהוא חושף את האלוהי שבו, מוסר גם אותו בידי האל. מעניק לאלוהים לא רק את מנחת הטהרה אלא גם את מנחת הזוהמא.

מפני שהאל עצמו אינו רק באור אלא גם בחושך:

יָשֶׁת חֹושֶׁךְ סִיתְרוֹ, סְבִיבוֹתָיו סֻוכָּתוֹ, חֶשְׁכַת מַיִם, עָבֵי שְׁחָקִים (תהילים, יח)

ועל ידי ההסתר והנפילה האדם פוגש את אלוהים לא פחות מאשר על ידי התרוממות הרוח:

טוֹב לְהֹודוֹת לַיהוָה וּלְזַמֵּר לְשִׁמְךָ עֶלְיוֹן. לְהַגִּיד בַּבֹּקֶר חַסְדֶּךָ וֶאֱמוּנָתְךָ בַּלֵּילוֹת (תהילים צב)

ועל כן החטא חשוב לא פחות מאשר ההצלחה:

בִּמְקוֹם אֲשֶׁר תִּשָּׁחֵט הָעֹולָה תִּשָּׁחֵט הַחַטָּאת לִפְנֵי יְהוָה, קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא

 

קורבן אשם

וְזֹאת תּוֹרַת הָאָשָׁם: קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא

מלבד החטא עצמו, האדם מתמודד גם עם תחושת האשמה, ייסורי המצפון, העצב, החרדה, תחושת האפסות העצמית, השפלות, ההשפלה.

גם את כל אלה יש לאסוף ולהביא אל הבורא, מפני שהתחושה הנמוכה חשובה ואלוהית לא פחות מהתרוממות הרוח. מפני שחשוב שהאדם לפעמים יחוש גם את נמיכות קומתו, מפני שהאדם לומד כך ענווה, מפני שאלוהים משווה קטן וגדול ולפניו הכל אחד, מפני שאלוהים כבר שלם מעצמו ואם הוא צריך מהאדם משהו זה דווקא את החטאת והאשם.

 

קורבן שלמים

וְזֹאת תּוֹרַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים, אֲשֶׁר יַקְרִיב לַיהוָה, אִם עַל תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ

קורבן שלמים המכונה גם קורבן תודה מבטא את תחושת השלמות העצמית וקורת הרוח. הוא מתייחס לרגעים שטוב לו לאדם, העולם יפה, הטבע שר לו וקורת רוח נסוכה עליו. ובכן, גם בשלב הזה צריך קורבן.

לא חייבים להתנזר לשם החוויה הדתית, מותר וצריך גם ליהנות ולשמוח, אבל צריכים לזכור כי בזמן הנחת ניתן לשכוח את אלוהים, לא פחות ולפעמים אף יותר, מאשר בזמן הלחץ. כי החטא מעניק תחושת בדידות ובמובן הזה האדם דומה לאלוהים האחד. בזמנים הטובים האדם חווה את עצמו כחלק מהעולם, כחלק משלמות גדולה יותר ולכן דווקא בזמן הזה הוא עלול להתמכר ולשכוח.

אז קורבן השלמים מזכיר: אל תשכח את היצירה גם בזמן שמחתך, אל תשכח להגיד תודה, אל תשכח למסור בידי האל גם את הנאותיך.

 

קורבן מנחה

זֶה קָורְבַּן אַהֲרֹון וּבָנָיו אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַיהוָה בְּיוֹם הִימָּשַׁח אֹותוֹ: עֲשִׂירִת הָאֵיפָה סֹולֶת מִנְחָה תָּמִיד, מַחֲצִיתָהּ בַּבֹּוקֶר וּמַחֲצִיתָהּ בָּעָרֶב. עַל מַחֲבַת בַּשֶּׁמֶן תֵּעָשֶׂה, מֻורְבֶּכֶת תְּבִיאֶנָּה, תֻּופִינֵי מִנְחַת פִּיתִּים, תַּקְרִיב רֵיחַ נִיחֹוחַ לַיהוָה

קורבן מנחה הוא היחיד שלא בא מן החי אלא מן הצומח, "עשירית האיפה סולת", כי הוא היחיד שלא מבטא מצב חיים פנימי אלא צמיחה חיצונית.

"ביום הימשח אותו" – המנחה מבטאת את ההצלחה הפיזית. הולך לך, אתה מרוויח, אתה אוהב, יש לך דברים שרצית לעצמך, הסתדרת.

אין מסוכן מזה כדי לצלול ולשכוח.

אך הפתרון המקראי אינו הפתרון הנזירי שאומר אל תאסוף כדי שלא תשכח. היהדות אומרת להיפך, תצליח, תאסוף, תגשים ותגיש הכל כמנחה.

 

קורבן עולה

צַו אֶת אַהֲרֹון וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר: זֹאת תּוֹרַת הָעֹולָה

קורבן עולה, בניגוד לכל יתר הקורבנות, אינו קורבן התלוי במצבו של האדם (אם חטא, אם רוצה להודות וכו'), על כן הוא מכונה גם קורבן תמיד.

אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה.

קורבן העולה מבטא מצב תודעתי תמידי בלתי משתנה. הקרבה קבועה שאינה תלויה במצבי החיים המתחלפים. בעירה פנימית שקטה המבטאת שהכול מסור מראש לאלוהים. רקע מתמיד קבוע לכל הסיטואציות באשר הן.

הִיא הָעֹולָה, עַל מוֹקְדָה, עַל הַמִּזְבֵּחַ, כָּל הַלַּיְלָה, עַד הַבֹּוקֶר, וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ

האש צריכה תמיד לבעור, ללוות בכל צעד, לתת דרך וכיוון לכל מה שקורה. להבין ששום דבר אינו שלך, הכל הוא משל, הכל שייך לסיפור האלוהי ומהכל צריך לרדות את דבש הנשמה. הכל שייך לאלוהות, הכל אלוהי, הכל קדוש. שום דבר, בשום זמן , אינו נפרד מזה.

וַיַּעֲלֵהוּ עוֹלָה כָּלִיל לַיהוָה וַיִּזְעַק שְׁמוּאֵל אֶל יְהוָה בְּעַד יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲנֵהוּ יְהוָה (שמואל א, ז)

 

הפרדה באמצע

 

המנה המוצגת בפוטס הזה, נראית כמו קינוח, אבל היא מנה בשרית לגמרי. כנאפה, סירופ אדום, קצפת, אני אוהב לקחת דימויים ממקום אחד ולהעביר אותם למקום אחר, כי זה מה שמכריח לחשוב, הופך את הצורך לחוויה וזו בסוף המטרה של המנה הזו. להפוך את השולחן למזבח.

המנה מורכבת מחמישה חלקים כנגד חמשת הקורבנות:

1. בשר טלה –

כְרָחֵל לִפְנֵי גֹוזְזֶיהָ נֶאֱלָמָה (ישעיהו נג) 

מסמל את תאוות הבשרים, התשוקה, הירידה אל הדיר. כנגד קורבן חטאת.

 

2. סירופ רימונים –

אפילו ריקנין שבך מלאים מצוות כרימון  (סנהדרין, לז)

מסמל את תחושת הריקנות. הצבע האדום מבטא את הדם הרותח – כנגד קורבן אשם.

 

3. גבינת כבשים –

אמר רבי יוחנן: טוב המלבין שיניים לחברו (ז.א – הגורם לו חיוך) יותר ממשקהו חלב, שנאמר (בראשית מט): 'ולבן שנים מחלב' (כתובות קא)

מסמלת את השפע, את השמחה ואת ההתחדשות – כנגד קורבן שלמים.

 

4. שערות קדאיפ –

וַעֲשִׂירִית הָאֵיפָה סֹולֶת לְמִנְחָה, בְּלוּלָה בְּשֶׁמֶן כָּתִית (במדבר כח) 

קדאיפ קצוץ, בלול בשמן זית – כנגד קורבן מנחה.

 

5. קצפת טחינה

מִי יוֹדֵעַ רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם הָעֹולָה הִיא לְמָעְלָה (קהלת ג)

קצפת אוורירית, משלבת שומן חלב ושומן שומשום, מתנשאת אל על כרוח האדם – כנגד קורבן העולה.

 

כנאפה טלה

גבינת כבשים, סירופ רימונים, קצפת טחינה

 

לפני מנה

 

מילוי לכנאפה

חומרים (8 מנות):

2 כפות שמן זית

1 בצל קצוץ דק

1/2 ק"ג בשר טלה טחון גס

50 גרם ציר טלה

1 חציל

5 גרם ראס אל חנות

5 גרם מלח

1 שן שום כתושה

3 כפות עלי סלרי קצוצים דק

50 גרם זרשק או גוז'יבריז או אוכמניות מיובשות

100 גרם פיסטוק גרוס גס

 

אופן ההכנה:

קולים חציל על אש גלויה עד שקליפתו נחרכת. מצננים קלות. קולפים וקוצצים גס.

מטגנים בצל בשמן זית עד להזהבה קלה,

מוסיפים בשר וציר טלה ומטגנים תוך ערבוב עד לקבלת מרקם פירורי ולספיגת הנוזלים (5 – 10 דקות),

מתבלים במלח, פלפל וראס אל חנות,

בוחשים פנימה את החציל הקלוי, הפטרוזיליה, האוכמניות והפיסטוק ומסירים מהאש.

מצננים.

 

כנאפה טלה

חומרים (8 מנות):             

500 גרם שערות קדאיפ

100 גרם שמן זית

מלית בשר הטלה

1 גליל של גבינת סנט מור פרוס לטבעות

 

אופן ההכנה:

קוצצים דק או טוחנים קלות את שערות הקדאיפ.

מערבבים את הקדאיפ עם שמן הזית.

לתוך רינג עגול (בקוטר 10 ס"מ) דוחסים שכבה דקה של שערות קדאיפ.

מניחים מעל 2 כפות ממלית הבשר ו – 2 פרוסות של גבינה.

מכסים בעוד קדאיפ. דוחסים היטב ומוציאים את הרינג.

לפני ההגשה אופים ב-190 מעלות, כ- 10 דקות, עד הזהבה קלה.

לחילופין ניתן לטגן במחבת על להבה נמוכה, 4 דקות מכל צד.

 

סירופ טלה ורימונים

חומרים:

1 ליטר ציר טלה

2 לימונים פרסיים

צרור קטן של נענע

250 גרם מיץ רימונים טרי

200 גרם מיץ סלק טרי

50 גרם רכז רימונים

50 גרם סילאן

25 גרם רוטב סויה

10 גרם מסמיך לרוטב

 

אופן ההכנה:

מועכים קלות את הלימונים הפרסיים.

מניחים בסיר 1 ליטר ציר טלה יחד עם הלימונים הפרסיים והנענע.

מבשלים על להבה בינונית ברתיחה עדינה, עד שכמות הציר מצטמצמת ל- 500 מ"ל.

מסננים את הציר היטב ומוסיפים לו מיץ רימונים, רכז רימונים, סילאן ורוטב סויה.

מחזירים לבישול ברתיחה עדינה עד שהכמות מצטמצמת שוב ל- 1/2 ליטר.

מוסיפים את מיץ הסלק.

מוסיפים את המסמיך תוך כדי ערבוב.

מבשלים תוך כדי ערבוב ברתיחה חזקה עוד 3 דקות עד לקבלת מרקם סמיך וקטיפתי.

 

קצפת טחינה

חומרים:

250 גרם שמנת מתוקה

100 גרם טחינה גולמית

50 גרם מים

קורט קטנטן של מלח

10 גרם עמילן לקרם

 

אופן ההכנה:

מערבבים בקערת המיקסר שמנת, מים, טחינה ומלח.

מוסיפים בהדרגה ותוך כדי ערבוב את העמילן.

מקציפים על מהירות בינונית עד שנוצר קרם – קצפת, סמיך ויציב. 3 – 4 דקות.

מעבירים לשק זילוף ושומרים בקירור.

 

הרכבת והגשת המנה

מניחים כנאפה חמה במרכז הצלחת.

יוצקים עליה ומסביבה 4 כפות של רוטב רימונים.

מזלפים לצד הכנאפה תלולית של טחינה.

אפשר לפזר מעל המנה פיסטוק גרוס מעורב עם מעט ראס אל חנות.

 

954814_3470973510739_517204647_n

 

 

הפוסט הזה פורסם בקטגוריה אוכל נפש.‏ קישור ישיר לפוסט.

תגובה אחת על השולחן כמזבח, האדם כקורבן

  1. מאת איריס_ד‏:

    חשבת על אינטרפטציה מעניינת לפרשה. כמו תמיד, כייף לקרוא!

להגיב על איריס_ד לבטל

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

Connect with Facebook