זה יהיה פוסט של משחקי לשון. בהתחלה משחקי מילים, אחר כך משחקי טעמים.
———-
האם יש קשר בין המילה זכר לזיכרון?
והאם יש קשר בין המילה אישה לנשייה (שכחה)?
אולי לא ברמה המגדרית השטחית, אבל במובן הפנימי המבטא שתי תכונות מנוגדות אשר נחוצות לכל אחד מאיתנו – יש לכך משמעות.
זיכרון – זכר הוא קו. רצף ליניארי. חווית העצמי לא רק כפרט אלא כחלק ממשהו כללי וגדול.
זיכרון זו היכולת לראות את עצמך כחוליה בשרשרת הדורות. להתחבר אל מה שהיה, ללמוד מהניסיון ולקבל את ההחלטה העתידית בהתבסס על כל הידע שנצבר בעבר.
שכחה – נשייה היא מעגל או נקודה בלי מימדים. תחושת לבדיותו של היחיד בתוך עולם שקט ודומם.
שכחה זו היכולת להתנתק ממוסכמות ותובנות ישנות. לראות הכול באור חדש, להבין שהמציאות כולה מתחדשת בכל רגע ואז לבצע את הקפיצה המאפשרת חידוש ולבסס את הצעד הבא על ברק האינטואיציה.
לזוכר יש מאגרי ידע עצומים הזמינים לשימושו בעוד השוכח מוגבל אל האפשרות להתמקד במה שנוכח כאן ועכשיו.
מצד שני הזוכר מגביל את עצמו למקרים שכבר היו ואילו השכחה מעניקה גישה אל אפשרויות בלתי מוגבלות.
לכן היכולת להתפתח באה מהפריה הדדית בין השניים. שימוש בידע מבלי לוותר על ההשראה. למידה מן העבר עם מבט אל העתיד. לאהוב את הזיכרונות אך לא להשתעבד אליהם.
———-
מהי מהות האומנות? – ביטוי של אמת אין סופית בתוך כלי בעל גבול.
הדבר דומה לתיאור הקבלי של בריאת העולם:
לאלוהים יש אור אין סופי ולכן מציאותו אינה מאפשרת לשום מציאות אחרת להיווצר.
בכדי שיוכל לברוא את העולם – היה צריך קודם כל ליצור מקום בו אורו אינו מאיר. לכן בנקודה האמצעית שלו יצר חלל ריק וסילק ממנו לחלוטין את אורו.
תהליך הסתלקות האור נקרא בשפה הקבלית צמצום וכתוצאה מן הצמצום נוצר מקום ריק מאור אלוהי אשר מכונה: חלל פנוי.
רק אחרי הצמצום ויצירת החלל הפנוי חזר האור העליון להיכנס אל תוך החלל הריק דרך צינור מוגבל המכונה קו.
בחלל הפנוי נברא העולם החומרי ודרך קו האור מתפשט האור האלוהי לתוך המציאות ומקיים אותה.
(האור המוגבל מכונה קו ישר לעומת אור האין סוף והחלל הפנוי אשר נחשבים עגולים).
התיאור הזה מדהים בעוצמתו: ההתחלה היא אין סוף אשר יודע וזוכר את הכול, אך אינו נותן מקום לזולתו. אחר כך מגיעה שכחה וחשיכה מוחלטת אשר אין בה זיכרון אלוהי. ורק לבסוף יכולה לבא הסינטיזה המאפשרת מצד אחד קיום אנושי ומצד שני השראה אלוהית.
וכך הוא הסדר של כל תהליך יצירתי.
יצירתו של האומן משקפת את מי שהוא ולכן הוא אינו יכול להפסיק להתפתח, ללמוד, לחקור, להעמיק ולזכור.
אך ברגע היצירה עצמה ישנו נתק, ריק מוחלט, בדידות.
הכול נעלם, הכול נשכח. אינך יודע דבר..
ורק אז, מתוך תהום הנשייה – בא המפץ גדול. משהו נוצר, לידה.
כמו ביטים בשיטה הבינארית – אפס ואחד – יש זרם, אין זרם.
———
משחק מילים. משחק ילדים.
המילה משחק קשורה למילה שחוק. כי מהות הצחוק – אבסורד, בלתי אפשרי שהופך לאפשרי.
ומשחק הוא השעשוע שבחיבור בין הפכים וניגודים
וכשלא משחקים – שוברים את הכלים ויש לחזור ולאסוף את השברים.
אך כשמשחקים באמת – מנצחים את הפירוד ומתחברים אל הנצח.
———
"דופק ביצה קשה במצח, קולף אותה בוזק מלח
ואוכל כדי לזכור את הטיול לסדום.
אבל זה לא כל כך מצליח, אולי יותר מדי ממליח
ואולי זה לא היום היום
לכן אני אוכל וזוכר, שותה וחולם
אוכל ושותה זוכר וחולם
פעם לא הייתי ככה
פעם הייתי זוכר מה רציתי לשכוח ושוכח מה רציתי לזכור
היום אני מבין מה זה
להיות זכר להיות זכר זה : לזכור ולזכור ולזכור"
(מאיר אריאל, צרבת לזיכרון, מתוך האלבום רישומי פחם)
מאיר אריאל בגאונותו הצליח לבטא באופן נהדר את הקשר בין זכר לזיכרון אך יותר חשוב מזה את הקשר בין אוכל לזיכרונות.
כי בישול עוסק קודם כל בזיכרונות. גם אישיים – טעמי הילדות ומטבחה של אימא וגם קולקטיביים – מסורות בישול אזוריות, עממיות ועדתיות.
ריחות וטעמים נצרבים בתודעתנו וכל החיים אנחנו אוכלים, מבשלים ובעצם מחפשים את אותה חוויה רחוקה.
במקביל, אנחנו רוצים גם ליצור משהו חדש בעל משמעות ואמירה אישית משלנו.
המפגש המחודש עם טעמי הילדות לא אמור להיות ריגרסיה אלא שותפות בתהליך הבריאה.
מנה טובה היא מנה שזוכרת ושוכחת. יש לה שורשים אך גם פירות.
———
המנה הזאת היא שילוב של שני זיכרונות ילדות חזקים וקיציים – החמציץ והמרמלדה.
אני משוגע על מרמלדות. עוד מהילדות שפע המרמלדות, סוכריות הגומי והג'לי בצבעים הזוהרים היה גורם לי להתרגשות. מאוחר יותר הכרתי את ה – "pate a fruit" – המרמלדה הצרפתית שעשויה מפירות אמיתיים וחומרים איכותיים וההתאהבות החמירה.
בעקבות אותו קו מחשבה התחלתי לשלב מרמלדות במנות שונות במטבח שלי – לאו דווקא במנות מתוקות. טבחים שעובדים איתי טוענים שכל דבר שעובר תחת ידי הופך בסוף למרמלדה.
אז הכול התחיל ממרמלדה, או שאולי בעצם הכול התחיל מדג נא? אני לא ממש זוכר.
ואולי אין ממש הבדל, כי יש משהו בנגיסה בבשרו של דג נא, בעיקר אינטיאס ופלמידה, שממש מזכיר רכות של מרמלדה. כך שהשילוב בין דג נא למרמלדה היה בשבילי כמעט מתבקש.
משהו בכבישת הדג המסורתית בלימון גורמת למרקמו להיות על גבול המבושל ולאיכויות המרמלדתיות שלו להיפגם. לכן כדי לשמר את המרקם הראשוני של הדג בחרתי לוותר על הכבישה החומצית ולתבל אותו רק במלח וקליפת לימון.
את הטעמים החמוצים שילבתי מסביב לדג – המרמלדה היא מלימון כבוש והרוטב עשוי עלי חמציץ.
החמציץ שאנחנו קונים היום אינם אותם גבעולי חמציץ מילדותנו, אך הטעם הוא זהה. בחרתי להגיש אותו כמרק כדי לשחזר במעט את המרקם של עסיס נוזלי חמוץ הנמצץ מתוך גבעול ירוק.
להשלמת הגוון הממתקי של המנה הוספתי לה עגבניות שרי צלויות, מתקתקות, אדומות ובוהקות כמו סוכריות.
כדי לתת מעט התנגדות פריכה למרקם הרך והענוג של המנה הוספתי לה משולשי פיתה קטנים קלויים עד פריכות.
———-
עוד משחק מילים קטן לסיום:
האם יש קשר בין חם לבין חמוץ?
בכל עת שהחמסין יוקד אנו עורגים אל הטעם הלימוני, החמצמץ והוא נחשב בעינינו לאוכל מרגיע ומרענן.
קרטיב לימון כמשל.
אינטיאס נא במרק חמציץ. סוכריות עגבנייה ומרמלדת לימון כבוש
תודה לתומר שפרן, צלם מוכשר וחבר טוב על התמונות הנהדרות.
נראה מעולה!!! אתה יודע כמה זמן ירון מבקש מרק חמציץ?
נו, הנה הזדמנות…
אחלה פוסט יניב! הפעם מאוד נהניתי מההגיגים…משחקי המילים כמיטב המסורת! וכמובן מתכון נהדר!
תודה יקירי
אני אוהבת את הפוסט הזה גם משום שהוא עוסק בלשון. יש כאן הרבה מעבר למשחקי מילים. בדיקת קשרים סמנטיים בין מילים היא לא משחק, אלא מחקר בלשני. יישר כוחך, בני.
כמו שכתבתי משחק זה לא צחוק וצחוק זה דבר רציני מאוד…:))
…הטובים לטייס,כך אמרו תמיד,לעומתם ,טבחים תמיד היו בתחתית הסולם.מאז פרצה המהפכה הקולינרית והיום להיות שף הרבה יותר סקסי מטייס,ולמה אני דן באספקט זה?מן הסתם להודות לך ושכמותך ,שחוקרים את המזונות שאנו ההדיוטות מביאים לפינו,מבלי לחשוב כמה זה מורכב,אז תודה!
תגובתך כרגיל, נבונה ומרגשת כאחד
אוי יניב אחי היקר כמה שאתה מוכשר לקרוא וללקק את האצבעות רק מהתמונות נהייתי רעב אתה פשוט גאון בן אדם. לרגע עברה בי המחשבה שאתה גורם לאנשים כמו אייל שני להראות קצת כמו ורדה רזיאל זקונט עם הבישול המטורף שלך.
העם דורש מסעדה
תודה ידידי. גם זה עוד יגיע, בעזרת השם…
עושה ממש חשק לקרוא ולבשל!
כל הכבוד
תודה חבר יקר