לחם וקוויאר

עיון בפרשת "ויחי"

מוביל אותי ל….

פרנצ' טוסט נחלאות

 

וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל-בָּנָיו וַיֹּאמֶר: הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים.

פרשת ויחי, החותמת את ספר בראשית, מסכמת את חיי יעקב.

רגע לפני לכתו, יעקב רוצה לספר לכל אחד מבניו מהו חלקו ותפקידו האישי והמיוחד, בתוך הפסיפס השלם.

 

__________

 

אחת הדילמות המרתקות ביותר העומדת בפני יעקב, קשורה במתח בין שני בניו, ראובן ויהודה.

ראובן הוא הבן הגדול, הבכור על פי דין. ההיגיון הקלאסי אומר שהוא צריך להיות הבכיר והמנהיג. אך בפועל, זה לא כל כך מצליח לו ובכל פעם שהוא מועד, יהודה נמצא שם כדי לקחת פיקוד.

זה מתחיל במכירת יוסף. האחים רוצים להרוג את יוסף, ראובן ויהודה שניהם מרגישים את האחריות להגן עליו. ראובן מציע את הרעיון להשליך אותו לבור, בליבו הוא מתכנן לשוב אח"כ ולהוציא את יוסף מן הבור, אך בפועל הוא הולך, מתנתק ולא שם לב מה קורה.

וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּילֵהוּ מִיָּדָם, וַיֹּאמֶר: לֹא נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ. וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם רְאוּבֵן: אַל תִּשְׁפְּכוּ דָם, הַשְׁלִיכוּ אֹותוֹ אֶל הַבּוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר וְיָד אַל תִּשְׁלְחוּ בוֹ. לְמַעַן הַצִּיל אֹותוֹ מִיָּדָם, לַהֲשִׁיבוֹ אֶל אָבִיו…

וַיָּשָׁב רְאוּבֵן אֶל הַבּוֹר וְהִנֵּה אֵין יוֹסֵף בַּבּוֹר, וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו. וַיָּשָׁב אֶל אֶחָיו וַיֹּאמַר: הַיֶּלֶד אֵינֶנּוּ! וַאֲנִי, אָנָה אֲנִי בָא?.

יהודה לעומת זאת, מציע למכור את יוסף לישמעאלים ההולכים מצרימה. הרעיון של יהודה אולי פחות אצילי מהרעיון של ראובן, אבל הוא זה שמתקבל על דעת האחים והוא זה שמביא בסוף את יוסף למשול במצרים ולהציל את משפחתו בבוא העת מן הרעב.

וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל אֶחָיו: מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ וְכִיסִּינוּ אֶת דָּמוֹ? לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים וְיָדֵנוּ אַל תְּהִי בוֹ, כִּי אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ הוּא. וַיִּשְׁמְעוּ אֶחָיו.

 

שנים רבות אחר כך, כשהאחים מגיעים למצרים, יוסף כולא את אחיו, מאשים אותם בריגול ושולח אותם חזרה אל אביהם בפקודה להוריד איתם מצרימה גם את אחיו בנימין. יעקב מסרב.

וַיֹּאמֶר: לֹא יֵרֵד בְּנִי עִמָּכֶם, כִּי אָחִיו מֵת וְהוּא לְבַדּוֹ נִשְׁאָר, וּקְרָאָהוּ אָסוֹן בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תֵּלְכוּ-בָהּ, וְהוֹרַדְתֶּם אֶת שֵׂיבָתִי בְּיָגוֹן שְׁאוֹלָה.

ראובן ניגש לשכנע:

וַיֹּאמֶר רְאוּבֵן אֶל אָבִיו לֵאמֹר: אֶת שְׁנֵי בָנַי תָּמִית אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ! תְּנָה אֹתוֹ עַל יָדִי וַאֲנִי אֲשִׁיבֶנּוּ אֵלֶיךָ.

ראובן מציע פתרון צודק, אבל לא חכם. מה תועלת תצמח ליעקב כשיאבד את בנו הקטן, אם יאבד גם את נכדיו? יעקב מזלזל ולא משתכנע. שוב, הצדק המנחה את ראובן הוא צדק עקר וחסר תועלת.

או אז תופס יהודה פיקוד ואומר:

וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל יִשְׂרָאֵל אָבִיו: שִׁלְחָה הַנַּעַר אִתִּי וְנָקוּמָה וְנֵלֵכָה וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת גַּם אֲנַחְנוּ, גַם אַתָּה, גַּם טַפֵּנוּ. אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ, מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ, אִם לֹא הֲבִיאֹתִיו אֵלֶיךָ וְהִצַּגְתִּיו לְפָנֶיךָ וְחָטָאתִי לְךָ כָּל הַיָּמִים. כִּי לוּלֵא הִתְמַהְמָהְנוּ, כִּי עַתָּה שַׁבְנוּ זֶה פַעֲמָייִם. 

יהודה מדבר מהבטן, אומר ליעקב את המובן מאליו: אין לנו ברירה… יהודה לוקח אחריות אישית על כתפיו להשיב את בנימין בשלום. יהודה, כמובן, מצליח לשכנע את אביו.

 

והנה הם חוזרים מצרימה ויוסף מאשים אותם בגניבת גביע הקודש שלו. ראובן עדיין זועם, נושא בליבו את חרפת הצדק המופר וגוער באחיו: אמרתי לכם!.

וַיַּעַן רְאוּבֵן אֹותָם לֵאמֹר: הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם לֵאמֹר, אַל תֶּחֶטְאוּ בַיֶּלֶד וְלֹא שְׁמַעְתֶּם, וְגַם דָּמוֹ הִנֵּה נִדְרָשׁ.

אבל שוב יהודה הוא האיש הפרקטי, המתייצב בעזות מצח לפני יוסף מושל מצרים, לוקח אחריות על עצמו, מציל את אחיו מן הדין הרע ומוביל את יוסף להתגלות אליהם ולאחד מחדש את המשפחה.

וְעַתָּה, יֵשֶׁב נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר עֶבֶד לַאדֹנִי וְהַנַּעַר יַעַל עִם אֶחָיו. כִּי אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִיתִּי? פֶּן אֶרְאֶה בָרָע, אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת אָבִי. וְלֹא יָכֹול יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק, לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו, וַיִּקְרָא: הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי! וְלֹא עָמַד אִישׁ אִיתּוֹ, בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל אֶחָיו

 

כשנפטרה רחל, אימו של יוסף, העביר יעקב את מיטתו לאוהל של  בלהה שפחתה. ראובן זועם, זה לא צודק, לא כך הדין!

בא ראובן ותבע עלבון אימו. אמר: אם אחות אמי היתה צרה לאמי, שפחת אחות אמי תהיה צרה לאמי?

ולכן:

וַיְהִי בִּשְׁכֹּון יִשְׂרָאֵל בָּאָרֶץ הַהִיא, וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן וַיִּשְׁכַּב אֶת בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו, וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל.

יעקב, בשלב זה, רק שומע ושותק.

 

ראובן נאמן לצדק המוחלט, אך הצדק של ראובן הוא תיאורטי ואינו מדבר עם החיים. יהודה יודע לעקם את המציאות, להתפשר, לעשות קומבינות, כי הוא מבין שהחיים אינם לינאריים, אינם מתקדמים לאורך, אלא מתפשטים לרוחב כל הזמן.

לכן יהודה, בניגוד לראובן, מבין שמנהיג צריך קודם כל שילכו אחריו, לדעת איך לשכנע ולהישמע, איך להוביל. מנהיג אמיתי אינו יכול רק להתחפר מאחורי הצדק הנראה לעיניו בלבד ולכן אין בו שום תועלת.

 

לעומת ראובן, מעניינת התנהגות יהודה בסיפור תמר. יהודה שומע שתמר כלתו זנתה והוא גוזר עליה דין מוות. או אז תמר שולחת לו את המקל והפתילים של הלקוח שבא אליה. יהודה מזהה שאלה החפצים שלו.

הִיא שָׁלְחָה אֶל חָמִיהָ לֵאמֹר, לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה. וַתֹּאמֶר: הַכֶּר נָא, לְמִי הַחֹותֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה?. וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר: צָדְקָה מִמֶּנִּי

יהודה אינו מתבייש להודות, לא בחולשןתיו ולא בטעותו. הוא אינו מנסה ליצור חזות מזוייפת של טוהר ושלמות. כן, הוא אדם, כן, הוא מועד וחוטא וכן, הוא טועה.

 

יהודה הוא ראש השושלת ממנה יצא דוד מלך ישראל, המנהיג האמיתי שמזרעו גם מגיע המשיח, משיח בן דוד. דוד שגם הוא היה הצעיר באחיו. זה שחטא עם בת שבע, זה שכתב את ספר תהילים המלא בבכי, תפילה, זעקה וחולשה, זה שרקד כמו משוגע עד שצחקו עליו, זה שמעד וטעה וניסה ונלחם וחי את חייו בעוצמה, זה שתמיד מצא את הדרך הנכונה, לאו דווקא הישרה.

 

__________

 

לפני מותו, יעקב פותר את הדילמה מיהו המנהיג האמיתי. ראובן השכלתן עם הצדק שלו, או יהודה הייצרי והפרגמטי.

לראובן הוא אומר:

רְאוּבֵן בְּכֹורִי אַתָּה, כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי, יֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז. פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר, כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ, אָז חִילַּלְתָּ יְצוּעִי עָלָה.

ומפרש רש"י:

ראוי היית להיות יתר על אחיך בכהונה ובמלכות ומי גרם לך להפסיד כל אלה? הפחז והבהלה אשר מיהרת להראות את כעסך, כמים האלו הממהרים למרוצתם. לכך, אל תתרבה ליטול כל היתרות הללו שהיו ראויות לך.

ומה אומר יעקב ליהודה?:

יְהוּדָה, אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ, יָדְךָ בְּעֹורֶף אֹויְבֶיךָ, יִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אָבִיךָ. גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה, מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ. כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא, מִי יְקִימֶנּוּ?. לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹוקֵק מִבֵּין רַגְלָיו, עַד כִּי יָבֹוא שִׁילֹה וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים. 

שוב רש"י:

לא יסור שבט מיהודה – מדוד ואילך, אלו ראשי גלויות שרודים את העם בשבט. ומחוקק מבין רגליו – אלו נשיאי ארץ ישראל. עד כי יבוא שילה – זה מלך המשיח, שהמלוכה שלו.

המשמעות ברורה.

 

________

 

יעקב אינו מפחד לקחת את הבכורה מהבכור על פי דין ולתת אותה למי שהיא ראויה לו על פי האמת. הוא זוכר שגם הוא גנב את הבכורה מאחיו הגדול עשיו ושגם אבא יצחק זכה בבכורה למרות שהיה צעיר מישמעאל.

גם כשיוסף מגיע אל יעקב עם שני בניו לקבל ברכה, יעקב מחליף את ידיו ושם את ידו הימנית על ראש אפרים הצעיר.

וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אֶת יְמִינוֹ וַיָּשֶׁת עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם וְהוּא הַצָּעִיר וְאֶת שְׂמֹאלוֹ עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה, שִׂכֵּל אֶת יָדָיו, כִּי מְנַשֶּׁה הַבְּכוֹר.

יוסף מתפלא:

וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אָבִיו: לֹא כֵן אָבִי, כִּי זֶה הַבְּכֹור, שִׂים יְמִינְךָ עַל רֹאשׁוֹ. 

אך יעקב עונה:

וַיְמָאֵן אָבִיו וַיֹּאמֶר: יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי, גַּם הוּא יִהְיֶה לְּעָם וְגַם הוּא יִגְדָּל, וְאוּלָם אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ, וְזַרְעוֹ יִהְיֶה מְלֹא הַגּוֹייִם.

 

כשנולדים בניהם של יהודה ותמר, התאומים פרץ וזרח, עומד לצאת ראשון זרח, הבכור על פי דין. אך פתאום:

וַיְהִי בְלִדְתָּהּ וַיִּתֶּן יָד, וַתִּקַּח הַמְיַלֶּדֶת וַתִּקְשֹׁור עַל יָדוֹ שָׁנִי לֵאמֹר: זֶה יָצָא רִאשֹׁנָה! וַיְהִי כְּמֵשִׁיב יָדוֹ וְהִנֵּה יָצָא אָחִיו. וַתֹּאמֶר: מַה פָּרַצְתָּ עָלֶיךָ פָּרֶץ? וַיִּקְרָא שְׁמוֹ פָּרֶץ. וְאַחַר יָצָא אָחִיו, אֲשֶׁר עַל יָדוֹ הַשָּׁנִי, וַיִּקְרָא שְׁמוֹ זָרַח. 

פרץ גונב את הבכורה עוד בלידה. פרץ הוא סבי – סבי – סבי – סבו של דוד. כך נבנית מלכות ישראל, לא ביושר אלא בתחבולות, לא בצדק אלא בחכמה, לא על פי דין אלא על פי החיים.

 

בפרשת "ויחי" מניח יעקב את הזרע להבנה שגדולה אינה עוברת בירושה, שצעיר אינו בהכרח אחרון, שלא תמיד מה שנחשב בכיר הוא הבכיר האמיתי. במנהיגות אין אקסיומות. בכורה היא עניין של חיים, לא של תרשימים.

 

__________

 

הדילמה הזאת בין ראובן ויהודה, הבכיר והראוי, מזכירה לי דילמה מעולם האוכל, שאני מכנה אותה: הדילמה בין לחם וקוויאר.

יש מזונות הנחשבים יוקרתיים: פילה, כבד אווז, קוויאר, כמהין וכו'. אלה מן הסתם גם יהיו המזונות היקרים ביותר.

האם אלה בהכרח המזונות הטובים ביותר? האנינים ביותר? המתקשרים ביותר עם המהות האמיתית של האוכל? עם החיים? עם האומנות?

האם לדוגמא לחם, הפשוט שבמאכלים, אבל זה שמקיים כל כך הרבה אנשים יום יום, הוא פחות יוקרתי, פחות נחשב מאשר קוויאר?

קביעות מסוג אלו הן קביעות של אנשים המעדיפים טפל על עיקר, נוצץ על אמיתי, הירארכיה מזוייפת על פני החיים.

אוכל טוב אינו נמדד במחיר חומר הגלם, אלא הנשמת היוצר שנכנסה אל תוכו.

(ד.א אני גם לא אוהב את אלה האומרים שצריך להכין אוכל רק מחומרי גלם פשוטים, כי להכין אוכל מחומר גלם יקר זה לא "קונץ", אלה כמו אלה מחפשים "קונצים", במקום נשמה, יצירה, תשוקה ואמת).

אז לכבודו של יהודה בן יעקב ושל דוד מלך ישראל, אני מגיש לכם מנה שכולה לחם ולא סתם לחם, לחם אבוד, לחם מאתמול, לחם שעבר זמנו.

__________

פרנצ' טוסט

המנה שהרבה יותר טעימה כשעושים אותה מחלה פשוטה של הסופר מאשר מבריוש עשיר.

המנה שאני משלב בה את חומרי הגלם הכי פשוטים ובסיסיים של קונדיטוריה: בצק, ביצים, חלב, סוכר, וניל, שמנת ושוקולד.

Back to basic. בלי טונקה, בלי שבבי זהב, בלי פירות נדירים ובלי דובדבני אמרנה. עדיין מדובר ביצירת מופת,

נחת של שבת בבוקר. יום שכולו שבת. שבת שלום.

 

 

 

פרנצ' טוסט נחלאות

רכיבים (4 מנות):

4 פרוסות חלה בעובי 1.5 ס"מ, ללא ה – "קשה"

לבלילה:

2 ביצים

קורט מלח

100 גרם חלב

1 כפית משחת וניל או תמצית וניל טהורה

לטיגון:

70 גרם חמאה מזוקקת

לקרמל:

100 גרם סוכר

לרוטב שוקולד – קרמל:

150 מ"ל שמנת מתוקה

50 גרם שוקולד מריר 70%

להגשה:

קראמבל ג'ינג'ר או שברי עוגיות ג'ינג'ר

סירופ מייפל טהור

שמנת חמוצה

 

אופן ההכנה:

מערבבים ביצים, חלב, מלח ווניל לבלילה חלקה.

משרים את הפרוסות בבלילה ל- 2 דקות מכל צד.

מטגנים את הפרוסות המושרות בחמאה מזוקקת 2 דקות מכל צד על להבה בינונית – נמוכה ואז עוד דקה מכל צד על להבה גבוהה עד לקבלת מעטה זהוב.

מוציאים את הפרוסות ושומרים בצד במקום חמים.

מוסיפים למחבת את הסוכר, יחד עם 40 מ"ל מים ומבשלים על להבה גבוהה עד לקבלת קרמל בהיר.

טובלים כל פרוסת פרנצ' טוסט מצידה האחד בקרמל ומניחים בצלחת הגשה.

יוצקים את השמנת המתוקה על הקרמל שנשאר במחבת ומבשלים כשתי דקות, עד שכל הסוכר נמס ובמחבת נוצר מעין "טופי".

מסירים את המחבת מהאש ומבליעים לתוכה את השוקולד המריר, תוך עדי ערבוב, עד שהוא נמס לחלוטין.

להגשה:

יוצקים מסביב לפרנצ' טוסט 2 כפות של רוטב שוקולד –  קרמל.

מניחים על הפרנצ' טוסט כף שמנת חמוצה.

מטפטפים על הכל 2 כפות סירופ מייפל.

מפזרים מעל ומסביב כף של קראמבל ג'ינג'ר.

 

 

פרנצ' טוסט עם delice de bourgogne, אננס מקורמל וקשיו קלוי

 

 

את גבינת ה "דליס דה בורגון", מצאתי במעדניית goodies הנפלאה ברחוב טשרניחובסקי בתל אביב. זו גבינה כל כך רכה ונשפכת, עד כדי שאי אפשר לחתוך אותה בסכין, אלא רק לאכול בכפית, ממש כמו קרם.

הגבינה הזו פשוט מזמינה קינוח בסגנון הכל כך אהוב עלי, מתוק – מלוח, sucre sale.

בהיעדרה, ניתן להכין את המנה עם כל גבינה בשלה ורכה.

אופן הכנה:

• מהקרמל שנשאר במחבת, לא מכינים רוטב שוקולד, אלא מוסיפים אליו אננס טרי אחד חתוך לרצועות, יחד עם 80 מ"ל מים ו – 30 גרם חמאה. מבשלים כ- 4 דקות, עד שהאננס עטוף בקרמל סמיך.
• מניחים בצלחת פרנצ' טוסט, מניחים עליו 2 חתיכות נדיבות של גבינה ומטפטפים עליהן סירופ מייפל טהור.
• מפזרים מעל רצועות אננס מקורמל ומקשטים הכל באגוזי קשיו קלויים.
• בכוס נפרדת מגישים שמנת חמוצה מעורבת במעט ממיצי האננס שנותרו במחבת.

אפשר להחליף את האננס בתותי שדה או תאנים טריות.

 

 

פרנצ' טוסט עם תפוחים מזוגגים

מנה עם פשטות של ילד, עם רכות של כרית ועם נחמה של בית.

 

אופן הכנה:

• מהקרמל שנשאר במחבת, לא מכינים רוטב שוקולד, אלא מוסיפים אליו קוביות משלושה תפוחי עץ טריים, יחד עם 100 מ"ל רכז סיידר ו – 1/2 כפית משחה או תמצית וניל. מבשלים כ- 7 דקות, עד שהתפוחים רכים, שקופים ומזוגגים.
• מניחים בצלחת פרנצ' טוסט, מניחים מעל כף גדושה של תפוחים מזוגגים ומעליהם כף גדושה של שמנת חמוצה.
• במקום קראמבל ג'ינג'ר מכינים קראמבל קינמון, או שמשתמשים בשברי עוגיות ומפזרים על המנה מעט קינמון טחון

אפשר להחליף את התפוחים באגסים.