עיון בפרשת "ויצא"

מוביל ל:

דג בציפוי פלאפל, סלט חם של קייל ועגבניות, רוטב פלפלים (קצת חריף), בצל כבוש, טחינה עמבה

 

 

 

"וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה".

שם הפרשה מבטא את מהותה הפנימית. פרשת "ויצא" מדברת על יציאת האדם מגבולות עצמו והיכולת לפרוש מחשבה לאופקים רחבים.

היציאה של יעקב מתחילה כמו כל יציאה מתוך אילוץ. זו אינה בחירה של יעקב, הפחד מעשיו אחיו מאלץ אותו לברוח. אך תוך כדי הדרך מצליח יעקב להפוך את הפחד למנוף לפריצת גבולות ואת הבריחה ליציאה.
אנו נוטים לחשוב שהאושר נמצא במקום אחר, שרק כשנגיע לאן שרצינו ונשיג את מטרותינו נגיע אל התכלית.
אך התכלית היא אינה להגיע אלא לצאת, הייעוד הוא אינו לנוח אלא ללכת ולכן האושר אינו נמצא בעתיד אלא ברגע הזה, לא משנה מה הוא.
את התגלית המרעישה הזו, אשר הופכת את החרדה לאמצעי טיפוס, רואה יעקב בחלומו:

"וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻולָּם מֻוצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה"

הסולם הזה מסמל ליעקב את חייו, אך ראה זה פלא:

"וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים, עֹולִים וְיֹורְדִים בּוֹ"

היינו מצפים לפחות ממלאכים – בניגוד אלינו – רק לעלות מבלי לרדת. אך לא כך הדבר. בסולם הניצב בין הארץ לשמיים, הירידה חשובה לא פחות מהעלייה, מלאכי האל יודעים את התהומות באותה מידה שהם יודעים את ההיכלות העליונים.
יעקב מקיץ משנתו ולפתע הוא מבין הכל. אותה עצבות שהיה שרוי בה על כך שהוא עזב את הארץ הקדושה, את בית המדרש של יצחק אביו, את חממת נעוריו, אל עבר הלא נודע, הערפילי, המסתורי, הלילי, אינה נוסכת בו עוד תחושת גלות. הוא יודע שהוא אינו בורח מקודש אל חול, אלא הולך בכל אשר יפנה מקודש אל קודש. הירידה שלו אל תוך החיים העצמאיים אינה מפחידה אותו עוד.

הוא מבין פתאום שהמטרה, התכלית, הקדושה, אינה נמצאת מעבר לו, במקום אחר שיש להגיע אליו, אלא במקום בו הוא נמצא כעת. הוא מבין שהאל נמצא איתו בנמוך כמו בגבוה, בשפלות כמו בהתנשאות, בחטא כמו בצדקות. אלוהים איתך במקום שאתה נמצא באותו רגע, רק תהיה שם.

"וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר: אָכֵן יֵשׁ יְהוָה בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי. וַיִּירָא וַיֹּאמַר: מַה-נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה!  אֵין זֶה כִּי אִם-בֵּית אֱלֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם".

המקום הזה, לא משנה איפה הוא, הוא בית אלוהים. אז פשוט תהיה בו, אין לך צורך להגיע לשום מקום, רק לצאת לדרך ולא להפסיק לצעוד. באשר תהיה אתה, שם האלוהים..

סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, זה גם המוטו שלי בבישול.
לקחת את המהויות הבסיסיות של אוכל, אוכל רחוב, זיכרונות קולינאריים, טעמים מהשוק ולהעלות אותם באמצעות הקשבה ומלאכה של פירוק והרכבה לדרגת אומנות. לגרום לנטיית הלב החוצה ואחורה להתכנס ולהפוך לתנועת נשמה קדימה ולמעלה.
כשאני יצאתי מבית אבי לחקור את העולם והחיים, הייתי משוטט שעות ברחובות תל אביב, (אליה הייתי מגיע בהליכה רגלית מהישיבה ברמת גן), מנסה להבין את ההוויה שמסביבי, מתבונן באנשים מבלי לשוחח עמם, נכנס לחנויות מבלי לקנות, מבקר בבתי הקולנוע ודוכני אוכל רחוב ללא הכוונה והמלצה, כמו ילד שלומד שפה זרה בלי מורה. איכשהו זה כמעט תמיד היה נגמר בפלאפל, פשוט כי זה הדבר היחיד שידעתי להזמין בלי להתבלבל, אי של אוכל מוכר בעיר המרתקת ומפחידה, קדושה וחולה. לא ידעתי אז שיש יותר מזה. המנה הזו היא הפרשנות שלי לאותו פלאפל.
אבקה של פלאפל עוטפת דג טרי. הטחינה והעמבה מתמזגות. כרוב כבוש וסלט ירקות מתחלפים בסלט כרוב קייל ובבצל כבוש. רוטב הפלפלים הוא רק קצת חריף, כמו אז.
– לשים לך חריף מותק?
– כן, אבל רק קצת.
מבט על המנה לוקח אותי שוב באותו השביל של יעקב, הוא מבאר שבע לחרן, אני מבית שמש לרמת גן.
טעימה מהמנה מחזירה אותי לאותו סולם מוצב ארצה, עוד צעד אחד השמימה.

"וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר: אִם-יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹול וּבֶגֶד לִלְבֹּושׁ וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי וְהָיָה יְהוָה לִי לֵאלֹהִים. וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה, יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי, עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ".

 

 

דג בציפוי פלאפל, סלט חם של קייל ועגבניות, רוטב פלפלים קצת חריף, בצל כבוש, טחינה עמבה

טחינה עמבה

 

רוטב פלפלים (קצת חריף)