הקטע האלמותי הזה, מתוכנית הקאלט "העולם הערב", מבטא בשנינות אין קץ את מהות התרבות הישראלית.
הכל עם טחינה.
אחד הדברים שהכי מעסיקים אותי בשנה האחרונה הוא טחינה. הטחינה בשבילי הפכה להיות הרבה מעבר לסלט המוכר, היא בעיני השמנת של העידן החדש והיא יכולה וצריכה עם הזמן לגעת בכל נדבך של המטבח שלנו.
אולי זו התמצית העיקרית של התרומה של המטבח הישראלי לעולם הקולינריה. מתיחת פנים, מתיחת גבולות, הרחבת השימושים, בחומר הגלם הזה שנקרא טחינה.
הכל התחיל לפני כמה שנים, כשהייתי שף ב"סטוקו אירועים", היצע חומרי הגלם המסחרר מסביבי גרם לי לעלייה תלולה במשקל…בנקודה מסויימת הבנתי שחייבים להקפיד קצת יותר על ארוחות מסודרות ולאט לאט ארוחת הצהריים הקבועה שלי הפכה להיות סלט טבולה ומעליו טחינה. זה היה כל כך טעים, מנה שיש בה הכל, שובע, רעננות וקרמיות. בהדרגה גם אחרים התחילו לכול את המנה הזו ולאט לאט היא קיבלה בקרב הטבחים במטבח את השם – מנת הבית.
לפעמים היה מצטרף לחגיגה פילה דג טרי בגריל, לפעמים איזה פלפל קלוי או חציל זהוב, אבל תמיד תמיד – עם טחינה.
הקרמיות שהטחינה העניקה כל כך פינקה את המנה הזו שלאט לאט טחינה התחילה להישפך על עוד חומרים – סלט טרי, דג אפוי, תבשיל בשר, פסטייה חזה אווז, אורז הודי, פרגית טריאקי, כנאפה פירות יבשים, עוגה, גלידה.
היום ב"נחלאות" אנחנו כבר אומרים בצחוק שהתיבול הבסיסי לכל מאכל הוא: מלח, פלפל, סלט בדוס וטחינה.
————————
אבל המנה הזו לא התחילה מטחינה אלא מכרובית.
יש משהו בכרובית שמאוד מפתה אותי. איזושהי דואליות בין הפשטות הכמעט פרוזאית שלה המתבטאת בפרחים מתפוררים, פה ושם כתמים, פה ושם חורי תולעת, עלים שתמיד נראים עייפים ובכל זאת בה בעת יש בה איזו דרמטיות, לובן, בוהק, פלירטוט. השילוב הזה הופך אותה למרתקת בעיני.
דוכן כרוביות תמיד נראה לי כמו ערימה של ראשים קרחים, חיוורים, ממלמלים בלחש, בשפה זרה, מסתורית, לא מובנת אבל בה בעת פשוטה מאוד.
כרובית מפתה אותך לא במה שהיא אלא במה שהיא יכולה להיות. כרובית היא פוטנציאל לא ממומש, קריאה לאתגר, לפיצוח, לפיענוח.
זו הסיבה שכשאני בחנות ירקות, לא משנה מה תכננתי לקנות, כמעט תמיד אני יוצא בסוף עם כרובית. וזו גם הסיבה שבהרבה מקרים אני לא יודע בסוף מה לעשות איתה והיא נותרת מיותמת במגירת המקרר עד קץ ימיה.
הפעם ראיתי אותה, כורעת ברך לפני, דקות לפני הסוף, כמו מתחננת אלי: תעשה איתי משהו.
אבל לאיזה כיוון ללכת איתה? כרובית מטוגנת ומתובלת לצד טחינה כמיטב המסורת הים תיכונית או קרם כרובית, לבן, בוהק ואצילי? איזה מרקם שלה לנצל? הפירוריות או החלקות?
כמובן שהפיתרון היה לשלב את שניהם וליצור מנה שהיא הומאז' לכל חלקי הכרובית. מילת המפתח היה קרם. מחית של כרובית היא קרם, טחינה לצד כרובית מטוגנת היא קרם. כרובית אוהבת קרם. מכאן המשיכה הדרך אל הריזוטו – שתי צורות ההכנה של הכרובית משלבות פירוריות וקרמיות וגם ריזוטו הוא שילוב מובהק ומושלם בין גרגיריות וקרמיות.
מכאן נולד רעיון כמעט הזוי למנה של ריזוטו שמתבשל בקרם כרובית, מעליו פרחי כרובית מטוגנת ומתובלת ותחתיו קרם של טחינה. כל המרקמים שריזוטו דורש, כל הטעמים שכרובית דורשת, אבל בשילוב חומרי גלם רחוק מחוץ להקשרם הטבעי.
מה שעדיין היה חסר למנה הוא משהו רענן. ריזוטו עם טחינה החזיר אותי לטבולה עם הטחינה, המנה שהתחילה את כל הדרך הזו. משהו ברעננות של הטבולה "סגר" את המנה ההיא, אך טבעי שרעננות טבולאית תסגור גם את המנה הזו. חצי בקריצה החלטתי לגרד כרובית חיה על פומפייה ולהפוך את הכרובית עצמה לטבולה בכך שהיא תקבל מרקם דמוי בורגול או קוסקוס. כך המנה תקבל את הקלילות שלה מתוך הנושא שלה, דרך שימוש בכרובית עצמה בעוד אופן, לא רק מבושלת ומטוגנת אלא גם חיה ורעננה.
הרעיון של הכרובית בטבולה במקום הבורגול הוא מבריק!
וטחינה ללא שום? אף פעם לא ניסיתי…
פוסט עם הרבה רעיונות מצויינים. תודה!
תודה איריס
אני מאוד אוהב את תשומת הלב שלך לפרטים
פשוט נפלא! עונג אמיתי ומלא.
תודה.
תודה רבה טליה
נשמע ונראה אליפות…
תודה רבה לימור