הקשיח את ליבו

עיון בפרשת וארא

מעורר בי תשוקה ל:

מרק סלק עם גלידת רוקפור

פרשת "וארא" מספרת על התהליך ההדרגתי שמשה מעביר את פרעה – דרך מכות וייסורים – עד שהוא נאלץ לשחרר את הכבלים מעל בני ישראל ולהוציאם מעבדות לחרות.

פרשת "וארא" טומנת בחובה את אחת הסוגיות התיאולוגיות הקשות ביותר. סוגיית הידיעה והבחירה.

האם הכל צפוי או שהרשות נתונה? האם אנו משפיעים על גורלנו או שהוא נשלט בידי גורמים רבי עוצמה וגדולים מאיתנו? האם אנו סוללים בעצמנו את דרכנו או שהיא כבר ידועה מראש? האם הידיעה האלוהית אינה עומדת בסתירה לחופש הבחירה האנושי?

אם הכל ידוע מראש – מה הטעם בחיים? אם איננו יכולים לבחור, להשפיע, לקחת חלק, להתקדם, אז מה אנחנו עושים כאן בעצם? אם זו רק הצגה שנכתבה בלעדינו ואנו בה ניצבים פשוטים, אז מי רוצה בכלל לקחת בה חלק?

מצד שני, אם הכל בידינו, אז היכן ההשגחה האלוהית? התכנית הגדולה? אם הכל הוא רק רצף של אירועים אקראיים שאנו מחליטים עליהם, הרי שזה עולם נטוש, עזוב, קודר ומשעמם. אם אין רצף למעשים, אם אין חוט שני של אור אלוהי המוביל ומנחה אותם, הרי שהעולם והחיים אינם אלא יאוש גדול.

קשה אפילו לכתוב על נושא כזה, מפני שהתשובה היא שאין תשובה. שהדברים הללו אכן סותרים זה את זה. אבל שבממלכת אין סוף הפכים אינם דבר מפחיד וניתן לשאת אותם יחד. אלוהים יכול לברוא אבן שהוא אינו יכול להרים והוא יכול גם להרים אותה.

אין דרך לתאר את זה במילים, זה משהו שצריך לחוות, זו התגלות שצריך לראות, רמת אמונה שניתן לקלוט רק בתדרים העל – רציונאליים. אמת שיכולה להשתקף רק דרך החיים.

משה מבקש מפרעה:

כֹּה אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיָחֹוגּוּ לִי בַּמִּדְבָּר

פרעה מסרב:

וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה: מִי יְהוָה אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹולוֹ לְשַׁלַּח אֶת יִשְׂרָאֵל:? לֹא יָדַעְתִּי אֶת יְהוָה וְגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ.

מסכת מכות קשות מתחילה. לכאורה זו קארמה. סיבה ותוצאה. פרעה עושה רע ונוחל רע.

אבל הנה אומר אלוהים:

וַאֲנִי אַקְשֶׁה אֶת לֵב פַּרְעֹה וְהִרְבֵּיתִי אֶת אֹותֹותַי וְאֶת מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵכֶם פַּרְעֹה וְנָתַתִּי אֶת יָדִי בְּמִצְרָיִם וְהוֹצֵאתִי אֶת צִבְאֹותַי, אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, בִּשְׁפָטִים גְּדֹולִים.

אז אלוהים לא משחק פייר. אם הוא מחליט על הכל מראש, אם הוא הגורם לפרעה לסרב, אם הוא מקשיח את ליבו, אז מה לנו כי נלין על פרעה? ולמה בשם אלוהים מגיעות לו כל המכות האלה?

אבל הנה המקרא מתהפך ואומר:

וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵיהֶם

וַיַּכְבֵּד פַּרְעֹה אֶת לִיבּוֹ גַּם בַּפַּעַם הַזֹּאת וְלֹא שִׁלַּח אֶת הָעָם.

רגע, אז בעצם פרעה הוא הבוחר בסירוב, ברוע, בשלילה.

ופתאום שוב מאשימה הפרשה את אלוהים:

וַיְחַזֵּק יְהוָה אֶת לֵב פַּרְעֹה וְלֹא אָבָה לְשַׁלְּחָם.

מבלבל מאוד.

כתבתי פה כבר לא אחת בעבר את השקפת עולמי, שהאדם הוא החלק הבלתי שלם בתוך השלמות האלוהית, מפני שהשלמות המוחלטת חייבת לכלול גם את החיסרון וההשתלמות.

על פי אותו עיקרון, האדם הוא החלק הבוחר בתוך הידיעה האלוהית, מפני שהידיעה האבסלוטית חייבת לכלול גם חופש בחירה.

ידיעה ובחירה הם כמו אדם ואלוהים, כמו גבר ואשה. סותרים זה את זה, אינם יכולים לעולם להיות זהים, תמיד יהיה ביניהם מתח בלתי פתור, תהום בלתי עבירה, חלל פנוי. אבל דווקא מתוך המתח הזה נוצרת ההשלמה, בתוך התהום הזו נוצר הפלא הבלתי נתפס שאנו מכנים בשם חיים.

מאחר שעשו צרכיהן, זה הופך פניו לכאן וזו הופכת פניה לכאן ואתה מכניס כל טיפה וטיפה שיש ביניהם. (מדרש רבה, פרשת תזריע)

אלוהים מופיע בעולם בהרבה שמות. כל שם הוא פן אחר של ההתגלות.

וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו: אֲנִי יְהוָה.

השם "אלהים" מבטא את הכוח הרוחני המחיה את הטבע הגשמי ומניע אותו. בתוך ההופעה האלוהית הזו כלולה כל עבודת האדם, יכולתו להשפיע, להעניק חיים, להידמות לאלהים ולברוא עולם משלו.

השם "יהוה" מבטא את השלמות האלוהית שמעל העולם, אשר מגנה עליו, מכוונת ומנחה אותו. ההופעה האלוהית הכוללת בראיה אחת היה, הווה ויהיה ואינה מניחה מקום לשום דבר לצאת מתוך אותה שלמות.

שם "אלהים" מבטא את האלוהי הכלול באנושי ושם "יהוה" מבטא את האנושי הכלול באלוהי.

רגע לפני תחילת סאגת מכות מצרים, אלהים מסביר למשה מאיפה הכל מגיע ולאן הכל הולך. מראה לו שהכל אחד. משה מבין, אמנם הוא כבד פה, אבל נשמתו יודעת.

וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם, אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי יְהוָה לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם.

אלוהים מדבר עם האבות בשם "אל שדי", דהיינו נותן להם את הכוח לבחור ולפתח.

וַיֵּרָא יְהוָה אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו: אֲנִי אֵל שַׁדַּי, הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים.

וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלֹהִים: אֲנִי אֵל שַׁדַּי, פְּרֵה וּרְבֵה.

אבל אלהים טרם גילה לאבות את ההופעה של שם יהוה, הכולל את הכל. סוד זה שמור למשה ובני ישראל היוצאים ממצרים. דרך הייסורים, המכות, השיעבוד והקשחת הלב יזכו לצאת לחירות ולהבין את האחדות השלמה המשוכה על פני כל הפרטים הסותרים.

לכבוד הפרשה הזו בחרתי מנה של הפכים משלימים. מנה המראה כמה הניגודיות – בצבע, בטעם ובטקסטורה – היא לב היצירה והיא הנותנת לאוכל את הכיוון האמיתי, האמנותי, האלוהי.

חם וקר. מתוק, מלוח וחמוץ. סגול ולבן. רך וקשה. מנה ראשונה המחופשת לקינוח. העובש המקלקל את האוכל, הופך בעצמו למאכל.

מרק סלק עם גלידת רוקפור ואגוזי מלך מסוכרים.

אחת המנות המייצגות ביותר את השקפת העולם ואת הנשמה של נחלאות.