מרק המשי – חרירה למתכון ←
ביום הכיפורים נכנס הכהן הגדול בפעם היחידה בשנה אל קודש הקודשים.
במשך כל השנה מתבצעת עבודת המקדש בחצר החיצונית שם נמצא המזבח או בהיכל הפנימי המכונה "קודש" בו נמצאים השולחן, המנורה ומזבח הזהב. בין הקודש לקודש הקודשים מבדילה פרוכת כמו קו גבול שלא ניתן לעבור. הפרוכת לעולם אינה נגללת ומה שמעבר לה אינו נחשף, חוץ מאשר פעם אחת בשנה – ביום הכיפורים.
בין הקודש ובין קודש הקודשים מבדילה פרוכת, כמסמלת ששני סוגים שונים של עבודת ה" מייצג בית המקדש – זו החיצונית השייכת לכולם ללא מאמץ וזו והפנימית שצריך להיות ראוי ומוכן לה.
כדי להבין מהי מהותו של קודש הקודשים נגייס לעזרה את רבי עקיבא (אשר יום פטירתו חל ביום הכיפורים):
"אמר רבי עקיבא…כל הכתובים קודש ושיר השירים קודש קודשים". משמע – כדי לעמוד על טיב ההבדל בין הקודש לקודש הקודשים, יש לעיין בייחודו של שיר השירים לעומת יתר הכתובים בתנ"ך.
שיר השירים הוא שירה דתית אירוטית – דבר חסר תקדים בתיאורים הדתיים המקובלים. מכך ניתן להסיק שמהותו של קודש הקודשים הוא תפיסה של מערכת היחסים בין האדם לאלוהים כמערכת יחסים אירוטית. בתורת הסוד (קודש הקודשים של היהדות) כל השפע האלוהי הוא במהותו אנרגיה מינית. העולמות נבראים, מתקיימים ומתפתחים דרך אין ספור זיווגים של צדדים זכריים ונקביים של המציאות ואותה אנרגיה מינית עדיין נובעת כל הזמן במעמקים ואותם זיווגים תמידיים הם מה שמחיה ומחדש את העולמות בכל רגע.
כל מה שנדמה לנו כסתירות. אלוהי ואנושי, רום ושפל, פסגות ותהומות, שמש וירח, אור וחושך, יום ולילה, מלא וריק, שלם ופגום, קודש וטומאה, עצבות ושמחה – כל חיינו מבוססים על ניגודים והמתח הקיים בין הניגודים הללו הוא מתח מיני והוא מקור החיים.
כדי לחזק את הטענה שקודש הקודשים מבטא את הארוטיקה הדתית, נתבונן מה נמצא בתוך קודש הקודשים פנימה:
"ועשית שניים כרובים זהב..משני קצות הכפורת..והיו הכרובים פורשי כנפיים למעלה..ופניהם איש אל אחיו ונועדתי לך שם ודיברתי איתך..מבין שני הכרובים אשר על ארון העדות".
כרוב בתנ"ך אינו שם של ירק, אלא דמות בעלת כנפי מלאך וגוף אדם משולב בסממנים חייתיים. לפי חז"ל הכרובים בקודש הקודשים היו במראה נער ונערה "מעורין זה בזה"- קרי, עוסקים במעשה האהבה והזיווג המיני. האל מכונה "יושב הכרובים" ומבין אותם שני כרובים מתנהל השיח עם אלוהים. בסופו של יום הכיפורים היו גוללים את הפרוכת המפרידה בין העם לקודש הקודשים (פרוכת גשמית אך גם רעיונית הנוטה ליצור הבדלה גמורה בין טוב ורע , קודש וחול), חושפים לעיניהם את שני הכרובים המצויים בזיווג ומעורים זה בזה ואומרים לקהל – "ראו חיבתכם לפני המקום כחיבת זכר ונקבה". הנה כי כן עוד סממן מובהק שקודש הקודשים מבטא את האנרגיה האלוהית המינית המחיה את המציאות.
ועתה נעצור לרגע ונשווה בנפשנו מה היה קורה אם מישהו היום היה מעז להעמיד באמצע בית כנסת סימבול אירוטי כמו אותם שני כרובים? בא נשאל את עצמנו מה היה עולה בגורלו היהודי של שלמה אם היה כותב היום את שיר השירים כסמל לפולחן דתי?
הדת כפי שהיא נתפסת היום, היא דת חלקית מאוד אשר מגיעה רק עד הקודש, אך לא מעזה להיכנס אל קודש הקודשים. במילים אחרות, היא יודעת לחשוף את צדדי הקדושה של המציאות, אבל רק דרך הפרדתם מהחלקים ההפוכים. נוגעת באור רק דרך המנעות מן החושך. על כן היא חייבת לחלק את המציאות לצדדים: מי איתנו ומי נגדנו, מה מותר ומה אסור, מה כשר ומה פסול, מה תורה ומה חולין.
זו הסיבה שהדת הממסדית איננה סקסית והיא אויבת את הארוטיקה, מפני שהיא מבכרת את התבניות השכלתניות המסודרות על פני החיים עצמם. "מיום שחרב בית המקדש אין לו לקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ד" אמות של הלכה בלבד". אם אתה מקבל עליך עול מצוות – הרי שאתה משלנו, אתה דתי. אם אינך מקבל – אתה זר, חילוני.
במהלך השנה מאוד קשה לי לבאר את הדברים שאני אומר. כשאני מגדיר את עצמי כאדם דתי שאינו שומר מצוות, הרבה פעמים אני מרגיש לא מובן, לא לדתיים ולא לחילונים. אך ביום הכיפורים נגללת הפרוכת ונחשפת האמת האמיתית, קודש הקודשים. שם אין הפרדה, שם הכל אחד, החושך חשוב כמו האור, החטא מהותי כמו הקדושה, כי הם שניהם צדדים שונים של אותו הזיווג. הכהן הגדול חושף בפנינו שיש לדת לאן להתפתח, יש אלטרנטיבה לקנאות והבידול הדתי, יש אירוטיקה דתית, יש אופציה לתורת חיים.
מה היה עושה הכהן הגדול בקודש הקודשים? מקטיר את הקטורת. הקטורת היא תערובת של מיני בשמים וצמחים ריחניים, אשר הכהן היה כותש היטב, מערבב יחדיו ומקטיר בכל יום. אך רק ביום הכיפורים היה יכול להביא את הקטורת אל מקומה האמיתי – קודש הקודשים.
על פי המסורת תפקידה של הקטורת היא הצלה ממקרי מוות, על פי הקבלה הסיבה לכך היא שהקטורת העולה בעשן מסמלת את עלייתם של כל ניצוצות החיים מתוך המחשכים, הקליפות והחטאים אל הקדושה. המוות מסמל את ההפרדה המוחלטת והקטורת שבקודש הקודשים נלחמת כנגדו מפני שהיא מסמלת את האחדות המוחלטת, איך הכל קדוש, הכל מיני, הכל בוער והכל חי.
והיכן היה מניח את הקטורת? בין בדי הארון אשר על פי המדרש היו מסמנים לו את מקומם כי היו בולטים verthwesslot החוצה כ"שני דדי אישה" והארון היה מונח על אבן השתיה, אבן גדולה שעמדה במרכז קודש הקודשים ולפי המסורת ממנה נברא העולם, כאילו היתה היא המיטה לאותו זיווג קדמון שממנו הכל התחיל.
מתוך כל האמור לעיל בחרתי להציג בפניכם בפוסט הזה את המרק המסורתי של יום הכיפורים במטבח המרוקאי הנקרא מרק חרירה, דהיינו מרק המשי. מרק עשיר, מהביל, מזין, ריחני, מנחם, מחמם ומשביע, הוא בלי ספק מאכל אולטימטיבי להתחיל וגם לסיים איתו יום של צום. במקור זהו מרק שהמוסלמים שברו איתו את צום הרמאדן וכנראה מאותן סיבות גם היהודים אימצו את מרק החרירה אל יום הכיפורים. מנהג שעליו גם אני מקפיד עד עצם היום הזה.
חרירה הוא מרק ניחוחי מאוד. קראתי הרבה תיאורים של מרק החרירה בזכרונותיהם של יהודי מרוקו ובכולם תמיד בולט סממן הריח והזיכרון החזק איך כל האיזור היהודי בערב יום הכיפורים היה אפוף בניחוחות החרירה. משהו בתיאורים של ריחו החזק של החרירה מאוד הזכיר לי את תיאורי ניחוח קטורת הסמים במדרש המתאר את ריחה עז כל כך עד כדי שהעיזים ביריחו היו מתעטשות מריחה וכלות בירושלים לא היו זקוקות לבשמים כי הן כבר היו מבושמות מניחוח הקטורת.
מאוחר יותר הבחנתי שכמה מסממני הקטורת מקבילים לתבלינים הבולטים במרק החרירה – קינמון, כרכום, אגוז מוסקט וקושט (משיה – קליפת אגוז המוסקט), הסימבול הזה על התאמתו של מרק החרירה ליום הכיפורים הביא לי קורת רוח גדולה.
עוד הבחנתי שברוב המתכונים המודרניים המצויים ברשת למרק החרירה, נשמט מרכיב מאוד חשוב במרק, המרכיב שנותן למרק את שמו. את מרקם המשי הייחודי מקבל המרק על ידי שימוש במחמצת שאור תוססת אשר גם מעניקה לו את ניחוחו החמצמץ המיוחד. כנראה מסיבות של עצלות וקיצור הליכים החליפו בחלק מהמתכונים את מחמצת השאור המקורית בקמח ובמיץ לימון, אך בעיני זו טעות גדולה למהותו של המרק.
אחד מסממני הקטורת היה החלבנה. ריחה של החלבנה היה רע מאוד ואף על פי כן ודווקא בגלל זה היא מצאה את מקומה בתוך הקטורת המבושמת. החלבנה מסמלת את התכללותו של הרע בטוב. ללא החלבנה יש לנו קטורת מתקתקה וריחנית, זה נחמד, אבל זה לא מספיק. בשביל עבודת הקודש האמיתית צריך לכלול גם את הצללים, גם את הצדדים האפלים של הנפש. הניחוח הטוב באמת הוא זה שכלול בתוכו גם רמז לניחוח הרע.
אנו פותחים את תפילות יום הכיפורים בכך ש"אנו מתירים להתפלל עם העבריינים" – הכוונה אינה לאנשים אחרים, אלא לעבריין שתוכנו, ליצרנו הרע, אשר מכונה בספרות היהודית השאור שבעיסה. ללא מחמצת שאור – החרירה הניחוחית אינה שלמה, כמו שהקטורת אינה שלמה ללא החלבנה.
"עיצומו של יום מכפר" – יום הכיפורים הוא יום סליחת חטאים, לא בגלל שהוא מבטל את החטא בעזרת חרטה ורגשי אשם, אלא כי הוא חושף את מקומו של החטא בתוך הקודש. הצום אינו מגיע ממקום של התנזרות אלא בדיוק להיפך כדי לחבר את אותם מעשים גשמיים אל שורשם הפנימי, להשיב את העינויים – אכילה ושתייה, רחיצה וסיכה, נעילת הסנדל ותשמיש המיטה – אל מקורם בתוך אותה מיניות אלוהית יוצרת חיים.
מרק חרירה – מרק המשי
הכנתי ויצא טעם גן עדן. תודה על מתכון מדויק ונפלא להפליא.
תודה, נעים לשמוע. גמר חתימה טובה.
יניב, הפוסט שלך מרתק. אהבתי את החשיבה ואת הדימוי של המרק המשול לשני הקצוות של האור והחושך.
אני מאחלת לך גמר חתימה טובה ושנה טובה ומוארת.
איריס
תודה רבה ושנה טובה איריס