טאז'ין כבש וחבושים ברוטב רימונים
וגם חלת סילאן לנגב את הרוטב למתכונים
כל החגים התנכיים על לוח השנה העברי נמשכים יום אחד בלבד, ראש השנה הוא החג היחידי הנמתח על פני יומיים. וכל כך למה? מפני שראש השנה הוא חג ההתחלות ובשביל התחלה אמיתית חייבים להתחיל פעמיים.
כל התחלה יש בה עוצמה גדולה, אורות, אנרגיות מתפרצות עד שנדמה לרגע שהנה נפרצים כל הגבולות וששום דבר לא יוכל לעכב אותה. אך עם הזמן מגיעה גם השחיקה, הכלים המתוקנים של המציאות המוגבלת אינם יכולים לשאת לאורך זמן את המתח הגבוה, המפגש עם השגרה שאין מנוס ממנה יוצר חיכוך גדול מדי בין הלהט הראשוני לבין הצורך בהתנהלות מסודרת.
וכשהכלים אינם יכולים לשאת את גודל האור והאור אינו רוצה לעמעם את זוהרו, בעל כורחו מגיע הלב לידי שבירה, הכלים מתנפצים ושברי הכלים יחד עם רסיסי האור שבתוכם שוקעים אל תהומות החשיכה, על הנפש משתלטים עצב, פחד, יאוש, חרון אף.
אור בלי כלי הוא אור בגלות. זו הסיבה שאנשים עם נטייה ליצור, הם גם אנשים עם נטייה לשבור.
אך כמו בוקר חדש המאיר מתוך שיא החשיכה – מגיע התיקון. ההתחלה השנייה, העת ללקט לאט את רסיסי האור, להתחיל בשנית ממקום בוגר וחדש ולחולל את הבלתי אפשרי. להכיל את האורות הגדולים, המתפרצים, האין סופיים בתוך הכלים המובנים של המציאות המוגבלת.
לא ניתן להתחיל ישר מפרק ב', הכלי הראשון חייב להישבר. כדי שהאורות לא יהיו מקובעים אל מימדי הכלים שלהם, חייבים לקנות את הגאולה בייסורים, דרך החשיכה, חיבים למוטט את גבולות העצמי, כדי להכיל אחר כך בתוך אותם גבולות, אורות אין סוף ממקומות רחוקים.
בתיאור בניין העולמות הרוחניים בתורת הקבלה מכונה השלב הראשון שתיארנו בו את האורות מרובים והכלים מועטים "עולם התוהו", כשהכלים אינם יכולים לעמוד בעוצמת האור שבתוכם מתחרש תהליך המכונה "שבירת הכלים" – ניצוצות האור הגדול נופלים אל תוך החושך והתחתיות. בשלב הבא מתחיל להיבנות עולם חדש הנקרא "עולם התיקון", בו הכלים גדולים ויציבים יותר. או אז מתחיל תהליך של בירור אותם אורות תוהו שנפלו מתוך התהומות והושבתם בתוך הכלים המתוקנים.
הביטוי "עולם התוהו" מקורו בפסוקים הפותחים את ספר בראשית:
"בראשית ברא אלוהים את השמיים ואת הארץ. והארץ היתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום ורוח אלוהים מרחפת על פני המים. ויאמר אלוהים יהי אור ויהי אור".
מכל הספרים הרבים שקראתי בימי חיי, מעולם לא פגשתי טקסט חזק ונוגע יותר משני הפסוקים הללו. מילים כל כך מדוייקות, אשר מכילות בעיניי את התמצית המזוקקת של כל מה שיוכל אדם לומר אי פעם.
ובדקדוק לעמקן של מילים שוב פוגשים אנו בשתי התחלות, אלהים בורא את השמיים ואת הארץ, מתוך אותה ארץ שכבר היתה, אך במצב של תוהו ובוהו.
כך נפתח ספר הספרים ומשם ואילך ספר בראשית מלא בהתחלות כפולות.
האדם הראשון נברא בצלם אלוהים, מתפתה בפיתויו של נחש אל החטא הקדמון ומגורש מגן העדן אל התחלה חדשה בזיעת אפיים.
העולם שנברא מתקיים במשך עשרה דורות של נפילים, עד שמבול גדול מכלה אותו. רק אחרי שלא נשאר זכר לעולם הישן מגיעה היונה עם עלה זית לסמל לנח שהגיעה העת לצאת מהתיבה ולהתחיל מחדש.
אברהם אבינו, היהודי הראשון, מתחיל את דרכו בלך לך ממולדתך אל ארץ חדשה, אך אחרי הגיעו אל הנחלה והמנוחה מתבקש הוא להקריב את הכל ולעקוד את בנו אל המזבח. רק כשמוכן הוא נפשית להקרבה הזו הוא זוכה להמתקת הדין ומבין השיחים מגיע אליו כבש שהופך לקרבן תחת בנו ומסמל גם לאברהם וגם ליצחק את זכייתם בהתחלה שנייה.
בראש השנה אנו חוזרים אל נקודת הראשית של המציאות, כולנו נולדים מחדש כאדם הראשון מחוץ לגן העדן. גם את אברהם אבינו וקורבנו זוכרים אנו דרך תקיעת השופר העשוי מקרנו של אותו אייל. קולו של השופר מעורר אותנו אל ההתחלה השנייה.
ביום הראשון של ראש השנה מברכים בשולחן החג "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה" כשם שמברכים על כל דבר חדש וטוב. גם ביום השני של ראש השנה רוצים אנו לברך שהחיינו, אך איך ניתן לברך "שהחיינו והגיענו" כשאנו כבר באמצע החג?, על כן נהגו בעדות ישראל להביא אל שולחן החג בלילה השני פרי חדש שטרם אכלנו השנה, לברך עליו ברכת שהחיינו ולהתכוון בברכתו גם אל עיצומו של החג. במשפחה שלי באופן מסורתי תמיד היה הפרי החדש של ראש השנה – פרי החבוש.
בעיני רוחי לא במקרה נתכבד החבוש בכבוד זה וסימליות גדולה יש כאן. לטעמי, החבוש הוא פרי גן העדן האמיתי. בניגוד לבן דודו התפוח – (אשר הוא זה שנתפס כפרי עץ הדעת ברוב הציורים והדימויים)– החבוש פחות מפתה מבחוץ, ניחוחו אינו נודף, לא ניתן לאוכלו כמות שהוא, תוכו מלא גרעינים ולכלוך הדורשים ניקיון, אך דווקא הוא מצריך דעת טוב ורע, הבדלה ובירור של הראוי ונחמד למאכל, יכולת פיענוח בתבונת בישול אל הנקודה המדוייקת בה עפיצותו מתפוגגת והופכת לניחוח גן עדן.
באוכלנו את החבוש בלילה השני של ראש השנה אנו זוכרים את החטא הקדמון ויודעים שתמיד צריך את היום השני, את ההתחלה השניה ומברכים שהחיינו וקיימנו והגיענו אל היום השני הזה.
תבשיל המשלב כבש מעקידת יצחק עם חבושים מגן העדן הוא בשבילי מהות מזוקקת של האוכל של ראש השנה.
כדי להעשיר את המנה בסימני החג אבשל אותו ברוטב רימונים ואגיש לצידו חלת סילאן תמרים לניגוב הרוטב.
בתור חובב מושבע (בעל כורחי) של מנות מסובכות ומורכבות, זהו דווקא אחד המאכלים הפשוטים וקלי ההכנה שיצא לי להכין השנה ולחלוק עמכם בבלוג שלי. קל שבעתיים יהיה למי שיש בידו אמצעים לבישול סו – ויד אשר מאפשר להכין את רוב המנה כמה ימים מראש ורק לתת לה השלמה בשעה האחרונה לפני ההגשה.
זכרנו לחיים , מלך חפץ בחיים, כתבנו בספר חיים, למענך אלוהים חיים.
טאז'ין כבש וחבושים ברוטב רימונים
חלת סילאן
יש לי רק מילה אחת לומר-
ואוווו!
מה לא הייתי עושה כדי לטעום…
נראה מדהים לגמרי
בטוחה שאצלכם תהיה שנה מעוררת תיאבון מתמיד
הטקסט מחכים כרגיל, המתכונים נראים מעולה, אני משוכנעת שהם גם נטעמים נפלא. אחרי ראש השנה אוכל לתת עדות טעימה. יש למה לצפות.
כלכבוד.
נראה נהדר יניב
שנה טובה
שרי
ההקדמה על שתי ההתחלות מקסימה ומעשירה.
והאוכל… כמה שזה נראה טוב! פוסט מקסים!
שנה טובה ומתוקה!