לחם שפונדרה מהמטבח של מאיר השמן למתכון←
בלב בת ים ישנו מקום שבכל פעם שאני נכנס אליו אני חווה התעלות נפש, המקום הזה נקרא "המטבח של מאיר השמן".
המטבח של מאיר השמן הוא מפעל הזנה לילדים הפועל קרוב ל־8 שנים ומופעל על ידי מאיר (השמן) שואף וצוות מתנדבים. מדי בוקר מחלק המטבח כ־ 600 סנדוויצ'ים בבתי הספר לילדים ש"שכחו" את ארוחת העשר ובצהריים הוא מגיש לילדים ארוחה חמה ומקום לבלות בו את אחר הצהרים. המטבח מנוהל על טהרת ההתנדבות ובאהבה גדולה. מאיר מקפיד להדגיש שזה מטבח ולא בית תמחוי, כי בית תמחוי הוא לא מקום לילדים.
המטבח של מאיר השמן הוא בשבילי מקום קדוש, העוסקים בו במלאכה הם כהנים, התומכים בו הם צדיקים ומאיר עצמו הוא אחד מל"ו. וכל כך למה? לא רק בגלל המטרות הנעלות שהמקום הזה משרת, אלא גם בגלל הדרך המיוחדת שבה הוא מתקיים.
מדי יום שישי נערכות במטבח סדנאות אוכל בהתנדבות על ידי מיטב השפים בארץ, חובבי הבישול טובי הלב משלמים על הסדנאות ממיטב כספם וההכנסות מכינוסי האוכל הללו מוקדשות למימון פעילותו של המטבח.
לטעמי, ברעיון המבריק הזה הגיע מאיר להבנה הכי מזוקקת של מהות האוכל בעולמנו. סדנאות השפים מבטאות את צדו העליון של הבישול כאומנות, כיצירה וכחוויה תרבותית, ופעילותו השוטפת של המטבח מבטאת את הפן הארצי של האוכל כמצרך יסוד להישרדות, להזנת הגוף ולהשבעת הבטן הרעבה. מעל הכל נוצצת הסינרגיה של צד השווה שבהם שאוכל הוא כלי להביא שמחה, חיוך ונחת.
לשמחתי הרבה נפלה בחלקי הזכות להיות חלק ממערך הסדנאות במטבח כמעט מתחילת פעילותו. כשאני מגיע למטבח של מאיר השמן איני מרגיש שאני תורם, אלא שאני מקבל. כשאני שם אני נהנה ומאושר והסדנאות קולחות וזורמות לי. כי המקום הזה מזכיר לי מה כוחו של אוכל ולמה אני אוהב לבשל. מאיר, כשמו כן הוא, מעניק לי את היהלום הזה, הפנימי, המבטא את נשמתו של הבישול.
"היזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה", אני מאמין שחז"ל לא התכוונו שרק מבני עניים יכולה לצאת תורה, אבל הם בהחלט מלמדים אותנו לא לזלזל באלה שנקודת הפתיחה שלהם נמוכה יותר אלא להביט על הפוטנציאל הגלום בהם, לא להתבלבל בגלל שהם נחשבים בעיני העולם לנחותים – כי הם יכולים להפתיע.
לפעמים, דווקא בגלל נקודת הפתיחה הלא נוחה וההכרח להגיע אל המטרות דרך קשיים ומאמצים, מתגלה אור גדול, אמיתי ומיוחד שלא היה מופיע בדרך הקצרה. כמו בני ישראל היוצאים ממצריים שיכלו להגיע אל הארץ המובטחת תוך ימים ספורים, אך רצון האל היה להוליך אותם 40 שנה במדבר מפני ש"ארץ ישראל נקנית בייסורים".
אנחנו חיים בעולם שמקצין את הפערים בין מעמדות, שמחלק את בני האדם לפי מיקומם על שלבים של סולם דרגות דימיוני. אנו חיים בתקופה שמקדשת את הפרסום, רואה את חזות הכל באהדת הקהל, בוחנת דברים לפי הנצנוץ החיצוני שלהם. הגענו למצב של משטר תרבותי שמגדיר מחדש את מטרות היצירה, כאשר התכלית אינה ליצור משהו אמיתי ופנימי אלא משהו שיגרום לאחרים לאהוב אותי, לא הכישרון הוא העיקר אלא ה"סלביות".
לאחרונה אני מרבה לחשוב על כך שגם באוכל, כמו בחיים, אנחנו נוטים ליצור היררכיה מזוייפת בין מזונות שונים. יש אוכל שנחשב "גורמה" ואוכל שנחשב "פשוט". אבל למען האמת למה פטריית כמהין היא יותר יוקרתית מלפת או כרובית? מה יתרון לקוויאר על פתיתים? לכבד אווז על שוקי עוף? לפילה בקר על כתף "מספר 5"? אלו כולם יתרונות שבאים מעולם הקמפיינים של תודעת השקר ולא מבישול אמיתי שבא לבטא נשמה.
אין כוונתי לעודד השקפת עולם רובין־הודית שמנסה להשפיל את הרמים ולרומם את השפלים, תפיסה כזו היא לא יותר מאשר הקצה השני של אותה בעיה בדיוק וגם היא לצערי הפכה רווחת אצלנו. כאשר מזלזלים בכל דבר שנודף ממנו ריח הצלחה וכאשר קוראים לכל דבר אשר חורג מגבולות המוכר והפשוט בכינוי "פלצני", אין בכך גבורה, אלא אטימות ויש בה בדיוק את אותה טעות של היררכייה מזוייפת, רק מנקודת מבט אחרת.
אני גם לא בעד לעודד קלישאות בנוסח של "החיים הם כמו גלגל ענק, פעם אתה למעלה ופעם למטה", תפיסה כזו מעודדת פסיביות ושיוויון נפש ומזלזלת ביכולתו של האדם להשפיע על גורלו. האדם נועד להידמות לאלוהים על ידי כוחו ליצור ולבחור, כל תפיסה שממעיטה יכולות אלו היא פסולה.
אני מציע להביט על העולם לא כסולם ולא כגלגל, אלא כמישור מרובה גוונים, שונים זה מזה באופי, אך שווים בגובה. לראות את הכל במבט אחד שווה ולנצל את כל קשת הצבעים והרכיבים שנתן לנו הבורא לבשל מהם את חיינו.
בישול צריך לבא מתוך זעקה פנימית, מתוך כמיהת הנפש לביטוי, מתוך מאמץ מחשבתי ורגשי ולא מתוך רצון להרשים או להיות מגניב.
מתוך הלך הרוח הזה, שמיוצג אצלי על ידי המטבח של מאיר השמן, נוצרה המנה המוצגת בפוסט הזה.
הרעיון נולד בכלל תוך כדי ביקור במכולת השכונתית. עיני נפלו על על גלילים שחומים ומאורכים שלרגע קט נדמו לי כחצילונים יפהפיים. לקח לי כמה רגעים עד שהבנתי שאלו בכלל לחמניות קטנות, או אז ננעצה במוחי המחשבה לקחת את הלחמניות הללו ולמלא אותן כמו שממלאים חצילים.
לחמניה מרוקנת מתוכנה, ממולאת במלית בשרית, משוחה בשמן זית, נאפית קלות בתנור כך שקליפתה הופכת זהובה ופריכה ותוכה הופך עסיסי וספוג במיצי בשר. המחשבה הזו הסעירה אותי.
הלחם והבשר הם ההורים של כל המזונות. הלחם נותן לאוכל את האדמה, והבשר נותן בו נשמה. שניהם יחד הם המקורות העיקריים של שמחה באוכל. אוכל ללא בשר ו/או ללא פחמימות הוא מבחינתי מזון ללא שורשים וללא נשמה = תזונה עצובה. האפשרות לשלב את שני הארכיטיפים הללו במוצר אחד שימחה אותי ביותר.
הבנתי שאת העסיסיות והרטיבות הדרושה למלית כזו לא אוכל לקבל מבשר טחון ושאני צריך להתחיל את המנה מנתח בשר שלם, לבשל אותו שעות ארוכות בתוך רוטב עשיר, עד שהוא כמעט מתפרק מאליו מרוב רכות והופך נימוח וספוג במיציו. מרגע שהבנתי את זה, הבנתי ששפונדרה הוא הנתח הנכון בשבילי. מיקומו של הנתח על הצלעות התחתונות, מעניק לו בבישול ארוך את כל התכונות שאני מחפש למנה הזו – גם טעם בשרי עז, גם מרקם רך מאוד וגם יכולת ספיגה ועסיסיות.
בדיוק באותו יום שחשבתי על המנה, הייתי צריך להחליט על התפריט לסדנא שלי אצל מאיר השמן. ככה, בצירוף מקרים לא מקרי, היכתה בי ההבנה שהמנה הזו היא הדרך המושלמת בשבילי לבטא את רגשותיי כלפי המקום המופלא הזה. לקחת את חומר הגלם ממנו עשוי היום יום של המטבח – לחמניות הסנדויצ' – ולשלבו בתוך כיתת האומן של יום שישי אשר מפרנסת אותו, פיזית ורוחנית. ברשימת הקניות לסדנא הדגשתי למאיר שלצורך המנה אני רוצה בדיוק את אותן הלחמניות מהן הוא מכין את הסנדויצ'ים לילדים.
כיאה למנה ששורשיה בתפקידו הבסיסי ביותר של האוכל, לצד הלחם והבשר התבקש לי להוסיף סלט. זיכרוני נשא אותי מעבר לסלט הירקות הקצוץ דק – דק, אל סלט הירקות הביתי, האימהי, אשר מכיל חתיכות גדולות של ירקות רעננים שנחתכים באופן לא סימטרי היישר אל תוך הקערה, ללא תיווך של קרש חיתוך.
גם התיבול של הסלט נולד תוך כדי הסדנא, כאשר במשובה של רגע לקחתי את בקבוק מיץ היוזו שהיה לי שם לצורך מנה אחרת וטיפטפתי ממנו מעל הסלט הזה במקום מיץ לימון. להפתעתי זה עבד נהדר, טעם ההדרים העוקצני של היוזו הוסיף עוד מימד רענן לסלט.
כל שנותר לי להשלמת המנה היה להוסיף לה שמיכה של טחינה לבנה. טחינה היא השמנת של הים התיכון ומשמשת בדיוק באותו תפקיד, לעטוף מנות בעלות פוטנציאל יובש בקרם רך ונעים ולא לאפשר להן קושי והתנגדות.
המנה הוכנה לראשונה במסגרת אותה סדנא אצל מאיר, קצרה הצלחה רבה אצל הטועמים ומאז היא מלווה אותי באופן קבוע.
אני מציע גם לכם לבקר במטבח של מאיר השמן ולהיות חלק ממעגל החיים המופלא של האוכל המתקיים במקום הזה.
להגשה:
חוצים את הלחמנייה הממולאת לשניים ומניחים בצלחת הגשה.
מניחים ליד חופן של סלט
מטפטפים מעל כל המנה טחינה לבנה
התמונות היפות בפוסט הזה, בקעו ממצלמתה של ענת סקילי המוכשרת. תודה ענת.
רק אנשים מוארים מזהים אור פנימי אצל זולתם. אשריי שזכיתי לבן כמוך: מואר ומוכשר. בא לי סנדוויץ' כזה ברגע זה.
נראה מעולה כמו כל המתכונים שלך .
כל כבוד על ההתנדבות המתמשכת.
כתמיד, מושקע ומזמין. יבוצע בהקדם!
מנה נהדרת
וכל הכבוד על ההתנדבות במטבח של מאיר השמן
גוד דמיט. דווקא היום שאני אוכל צהריים מאוחר..
רררררר אני רוצה כזה!!!
מקסים, מקסים. נראה טעים מאוד. זה מה שיוכן למחר בצהרים.
ולגבי המטבח של מאיר, שמעתי עליו לא מעט, כל הכבוד לכל העוסקים במלאכה.
יישר כוח!
יש בעולם אנשים מדהימים!
אהבתי את התוכן של הפוסט, את סגנון הכתיבה וגם התמונות יפות!
הוכן אמש למשפחה המורחבת (14 נפשות) בהצלחה רבה, מתכון נהדר – ארוחה מומלצת!
רוב תודות!!!
רעיון נהדר. אפשר להשלים אותו בהכנת פודינג לחם מתוכן הלחמניות שהוצא לצורך המילוי בלחם. גם פודינג לחם הוא מאכל "בסיסי" "של עניים" שניתן עם כמה שדרוגים להפוך למנה עילית.
תודה דורית
מסכים איתך מאוד , אני מאוד אוהב פודינג לחם, אפילו פרסמתי פה בבלוג גרסא שלו.