ניוקי "מעורב ירושלמי" למתכון←
א. בין שתי ערים
אני ירושלמי.
אמנם נולדתי בחיפה וגדלתי בבית שמש (שזו סוג של פרובינציה ירושלמית…) אך בירושלים עברו עלי מיטב שנותיי, החל מהילדות, דרך הלימודים בישיבה ועד ללימודי הבישול והעבודה במסעדות.
היום חיי מרוכזים דווקא בתל אביב וגם אותה אני אוהב מאוד.
אבל אפשר להוציא רק את הגוף מירושלים, אי אפשר להוציא את ירושלים מהנפש. בכל פעם שאני נכנס אל העיר הזו, אני חש פליאה ושאר רוח, מהולים בעצב וגעגוע.
כשאני שומע את השיר הגאוני "הנה אני בא" של הדג נחש, אני מרגיש הזדהות מלאה עם הקונפליקט הבלתי פתור שקורע אותי בין שתי הערים האדירות הללו.
אבל לא בא לי לכתוב פוסט נוסטלגי ולא להשתפך על מאאתיים, אג'ואים, אבו – יויו, מציצה ואש – תנור (מילים בשפה הירושלמית, למי שלא מכיר). אני רוצה לכתוב בדם ליבי על מה שירושלים מסמלת בשבילי.
ב. בין שני הרים
אנו נוהגים להתייחס לירושלים כעיר הקודש ולתל אביב כעיר החופש. אך בפילוסופיה היהודית ירושלים איננה רק עיר קדושה, היא עיר המסמלת בהוויתה את הדואליות בין אור לחושך, בין קודש לחטא.
שני הרים במרכזה של ירושלים:
הר הבית משכנו של בית מקדש והר הזיתים משכנו של בית קברות.
כך זה מול זה – חיים ומוות, חושך ואור, שמחה ועצב.
על פי הקבלה, צורתם של שני הרים אלו כשני חצאי עיגול, מסמלת שדווקא בחיבור ביניהם נסגר מעגל אחד שלם, שיש בו תנועה כמו סיבובו של גלגל.
ובין שני ההרים הללו, למרגלותיו של בית האלוהים שעל הר הבית, נמצא גיא בן הינום שהיה מוקד ה "תופת" – הפולחן האלילי. משמו של הגיא הזה באה המילה גיהינום ונוצרה האגדה שפתחו של הגיהינום נמצא בירושלים.
פתחו של הגיהינום דווקא בתחתיתו של הר הקודש? בדיוק כך!! מפני שלא ניתן לחוות גן עדן בלי גיהינום. אין יצירה בלי כאב, אין התעלות בלי חטא ולא תיתכן גאולה אלא דרך הביבים.
יש יתרון להולך באור, ראייתו צלולה וברורה והוא יודע את דרכו. הוא גם יכול להתבונן היטב ביופי הדרך ולהתפעל מהדקויות בין גווניה.
אך יש יתרון גם להולך בחשכה. המסתורין, הקסם, הכמיהה, הגעגוע הם נמצאים דווקא היכן שיש כאב, ספק וחטא.
והשלמות האמיתית היא באיחוד של חושך ואור, של מר ומתוק, של דמיון ומעשה, של אלוהי ואנושי, של כאב היצירה ושמחת ההתגלות.
במילה אחת – חיים.
ג. ארוטיקה בבית הכנסת
היהדות הרבנית מבוססת על הבדלה בין קודש לחול, בין טמא לטהור , בין מותר לאסור, בין ישראל לעמים וכנראה שההבדלה הזו הייתה הכרחית בתקופות מסוימות מפני שהיא עזרה ליהדות להישמר ולהתפתח. אך בפנימיות היהדות קיימת שאיפה מתמדת להיפטר מההבדלות הללו.
על פי התיאור התנכ"י, במרכז הר הבית עמד בית המקדש ובמרכז בית המקדש היה קודש הקודשים ובמרכז קודש הקודשים היה ארון ובו היו לוחות הברית – דבר האלוהים.
ומה עמד על הארון? הכרובים ! מהם הכרובים? : פסל של איש ואישה בזמן משגל!! ולפי המסורת מבין הכרובים היה יוצא קולו של האלוהים אל בני האדם!!!
מישהו יכול לדמיין היום בבית כנסת, פסל אירוטי כזה? או איזשהו פסל? או איזושהי ארוטיקה?
אך הארוטיקה היא הלב האמיתי של היהדות. זרם בין ניגודים. לילה ויום, אנושי ואלוהי, לא מתנגדים זה לזה, אלא מתחברים באש יוקדת של אהבה.
מאז חורבנה של ירושלים, הלכה היהדות והסתגרה בדל"ת אמות של הלכה וכך התרגלנו לחשוב שהיהדות עוסקת בחוקים ובהגבלות עד שנשכח המקור ממנו הכול נובע.
אך היהדות עצמה מכירה בצורך שלה להתפתח כשהיא מבטיחה: "למה נקרא שמו חזיר? מפני שעתיד הקדוש ברוך הוא להחזירו לכשרותו" ועוד מבטיחה היא: "מצוות בטלות לעתיד לבא".
הפלפול ההלכתי הוא זמני בלבד ותכליתו הייתה קיום היהדות בזמן הגלות. היעד האמיתי הוא חיים תוססים, מלאים וחופשיים.
הגיע העת לרנסנס ביהדות. ליצירה יהודית הנובעת מן המקורות, אך משוחררת מאזיקים שעבר זמנם, מוותרת על ההתנשאות שאנחנו עם נבחר ומורדת בשלטון ההלכה והרבנות.
הגיע העת שנבין שאין לאף אחד בעלות על המקורות שלנו ואף אדם אינו שליח אלוהים יותר מאדם אחר.
הרנסנס הזה צריך לנבוע מירושלים, מאותה ציון ממנה יצאה התורה הישנה, משם תגיע גם החדשה.
ד. ירושלים כעיר אוניברסאלית
את חטאי אני מזכיר כשאני זוכר את ימי ירושלים של נעורי. בריקוד ובדגלים הלכנו ברחובות ירושלים, בין סמטאות העיר העתיקה ועד לכותל המערבי. אך לא היה זה מפגן שמחה אמיתי. היה זה מפגן כוח, שליטה, התנשאות על האחר והתרסה כלפי הגוי.
יום ירושלים אמיתי צריך לסמל בדיוק את ההיפך. יום ירושלים צריך להיות מפגן של אחוות עמים, קשר בין הפכים ואיחוד כל הניגודים.
אך במקום שנקשיב לעיר שמספרת לנו שהכל אחד, אנחנו הופכים את ירושלים למוקד סכסוכים לאומניים.
סכסוך ומלחמה קיימים כשאנחנו רואים באמת אחת את חזות הכל ואילו בגישתו של האחר אנחנו רואים אויב ושקר.
אך ירושלים מלמדת אותנו את תורת החיבורים. הפכים אינם חייבים להיות אויבים, הם צריכים להפרות זה את זה. כמו זרם חשמלי, כמו זכר ונקבה.
"והיה באחרית הימים, נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונישא מגבעות ונהרו אליו כל הגויים. והלכו עמים רבים ואמרו: לכו ונעלה אל הר ה', אל בית אלהי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו. כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים. ושפט בין הגויים והוכיח לעמים רבים וכתתו חרבותם לאיתים וחניתותיהם למזמרות, לא יישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה" (ישעיהו פרק ב').
כדאי שנקשיב לישעיהו הנביא, הוא אינו רואה בחזונו בניין אלא רק הר. הוא אינו מדבר על שליטה, לא על ניצחון ולא על עליונותו של היהודי על הגוי. הוא מצפה לאחווה ושיווין.
לטעמי, ירושלים העתיקה אסור לה להיות תחת שליטה של שום ממשלה. היא חייבת להיות עיר אוניברסאלית. מפני שהיא שייכת לכולם. מפני שזה מה שהיא מלמדת, שההבדלים שאנחנו כל כך משתעבדים להם אינם קיימים באמת.
ירושלים השלמה היא ירושלים של שלום.
ה. ירושלים שלי
"ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו" (תהילים, קכב', ג')
ירושלים מבוססת על חיבור בין ניגודים. הר הבית והר הזיתים. העיר העתיקה והעיר החדשה. ירושלים של מעלה וירושלים של מטה. ירושלים של זהב וירושלים של ברזל.
לכן אין מנה שכל כך מסמלת בעיניי את ירושלים כמו "מעורב ירושלמי" – כל מה שטוב מוצא את דרכו אל אותה מחבת.
בשבוע הספר בשנה שעברה התבקשתי על ידי אחד העיתונים לבשל מנה בהשראת ספר ישראלי. כירושלמי בנשמה מיד בחרתי במעורב הירושלמי בהשראת הספר "מישהו לרוץ איתו" .
את "מישהו לרוץ איתו" קראתי בלילה גשום של מילואים במוצב נידח בפאתי ירושלים. הכתיבה המופלאה של גרוסמן תפסה אותי בדיוק בנקודה הרגישה שלי – ירושלמי אכול געגועים בגלות התל אביבית.
את הקטע בו אסף וקרנף יושבים במסעדת "סימה" ואוכלים מעורב ירושלמי קראתי בדיוק כשהאירה השמש מעל הגבעה הצרפתית. באותו רגע חזר אלי זיכרון ישן מימי הלימודים: איך הייתי מאריך בכוונה את מסלול ההליכה שלי הביתה כך שיעבור דרך רחוב אגריפס, הכל כדי לזכות למנת האושר הצרוף המכונה "מעורב ירושלמי". דווקא לא ב"סימה" – אני תמיד העדפתי את "סטקיית חצות"…
כך נוצרה המנה שלפניכם ובשם החיבורים הירושלמיים הוספתי עוד ערבוב למעורב. הוצאתי אותו מתוך הפיתה וחיברתי אותו לעמילן אחר, איטלקי במהותו ואהוב עלי בלי גבול – ניוקי.
בשנותיי כטבח זכה אצלי המעורב הירושלמי לאין ספור גרסאות כיסוי, עם טלה, עם עגל, אפילו עם מאכלי ים. אבל ללא כל ספק זו הגירסא החביבה עלי מכולן.
ביום ירושלים השנה, תוך כדי מפגש בישול עם חברות יקרות, יצא לי להכין שוב את המנה הזו ולהיזכר שוב כמה אני אוהב אותה ואת ירושלים.
לכבוד הוא לי שהמתכון המובא לפניכם מלווה בצילומיה של יולה זובריצקי. יולה היא צלמת מופלאה שצילומיה הופכים את האוכל ליותר ממה שהוא, או לפחות מראים לי בו צדדים שלא הייתי רואה בלעדיה.
ניוקי מעורב ירושלמי
מרגש לקרוא את כתיבתך, כמעט כמו שהמנה הזו היתה טעימה.
נהדר
תודה רבה
אחחח…איזה מנה… ואיפה השניצל המתחכם יניב???
גם יומו יגיע. אהבתי את בחירת השם.
המשכת לי את התענוג של היום עם הטעים
ותודה על המתכונים
הפוסט מרתק והמתכון נראה מדהים. שילוב מושלם! כל הכבוד
אולי בכל זאת תכין לי משהו לאכול???
יאיר אולי נכין איזו ארוחה ביחד? בטוח יהיה קהל
תתחדש על הבלוג המקסים, תענוג לעינים ולשמחתי גם טעמתי אז בוודאות זו מנה פצצה!!!
תודה רותי. כיף לקבל פרגונים מאנשים שאני מעריך כל כך.
אחד הפוסטים הטובים שקראתי בזמן האחרון, אני אוהב פוסטים שלא ישר מתנפלים על המתכון ("cut to the chase") אלא מביאים את הקורא ל- state of mind (סליחה על השימוש באנגלית, זה לא מפלצנות, זה פשוט לא מיתרגם טוב…) כשהוא מוכן להנחתה ואז – סקאקה! המתכון מגיע בדיוק בזמן.
החיבור בין הניוקי לבין המעורב נראה לי מושלם – גם קליל יותר מלאפה-חומוס-חמוצים-עמבה-צ'יפס-סלט (כבודם במקומם), וגם מחדש. אני כבר מנסה לחשוב מתי אני מנסה את זה… אולי אם אני אשים קצת ריקוטה בניוקי אני אוכל להגיש את זה בערב שבועות, מה אתה אומר?
מאיזו סיבה אני עדיין לא מקבל עדכונים מהבלוג שלך, אני ארשם שוב…
תודה על המחמאות. אני מאמין שלכל מנה טובה יש היגיון פנימי ורקע ואת הרקע הזה אני מנסה להעביר בפוסט.
לגייר את המנה לשבועות….אני הייתי הולך על גבינה צפתית קשה מגורדת מעל המנה.
היי יניב,
בהזדמנות הקרובה נגיע להנות מהאומנות הקולינארית שלך, כפי שנהננו במימונה שנה שעברה.
כל הכבוד, פרי
בשמחה
אני רוחשת כבוד רב לאומנותך הקולינרית. עם זאת ההנאה הצרופה שאני מפיקה עיקרה בפוסטים שלך, בני המוכשר. המקוריות המחשבתית והניסוח המוקפד שובים לב.