הפוסט הזה הוא המשך ישיר של השניים שקדמו לו. בפוסט הקודם כתבתי על בשר טלה ובזה שלפניו על חלב. בפוסט הנוכחי אכתוב את השקפתי על המקורות לאיסור היהודי על ערבוב בשר בחלב והצורך לחולל מחדש את החיבור ביניהם.
____
למה מכוונת ההלכה היהודית כשהיא מצווה להפריד בין הבשר והחלב?. אני אציע שלושה מבטים על הנושא שהם כולם זוויות שונות של אותו עניין: רצון להפריד את הדת מהחיים, להבדיל בין שמיים לארץ.
מבט ראשון:
הבשר הוא הדם של החיים. המסע, הטורח, הקשיים, הנפילות ותאוות הבשרים. החלב הוא הטהרה, הרוך, הגאולה, החזרה אל השורש.
הפרדה ביניהם רוצה לכוון אותנו לתפיסה שהמגע עם חיי העולם הזה הוא כורח – לצרכי תזונה, פרנסה או תקשוקת, אך אין לחפש את אלוהים בתוך נבכי החיים וטעויותיהם. לא להתפלש בבוץ של העולם אלא להתנקות ממנו.
ההלכה רוצה שהמאמץ הרוחני יתרכז בתוך בית הכנסת, שהדרך להגיע אל המשמעות תהיה בהסתגרות במישור מקביל אל החיים. פרישות. "מיום שחרב בית המקדש אין לו לקדוש ברוך הוא בעולמו אלא דל"ת אמות של הלכה".
מבט שני:
התורה נמשלה לחלב וגם לבשר. גם בתוך תחומי היהדות עצמה יש משניהם.
הבשר מסמל את החלק ההלכתי של התורה. החוקים, המגבלות, ההוראות.
החלב מסמל את החלק הנסתר- הקבלה. הרוח, המחשבות, הפילוסופיה, המיסטיקה והסודות.
היהדות מצויה בדואליות קשה. מצד אחד פנימיות התורה שרואה גילוי אלוהי בכל פרט מפרטי החיים ובוררת את ניצוצות האור דווקא מתוך החשכה. מצד שני יש לה פרקטיקה הפוכה לחלוטין שמחייבת התבדלות ומגבלות חמורות שלא מאפשרות מגע ישיר עם החיים.
הציווי להפריד בשר מחלב הוא בעצם הוראה לא לערבב נגלה ונסתר, מתוך חשש שברגע שיוצר קשר אמיתי וחזק אל התוכן הפנימי, ברגע שתובן נשמתה של היהדות, ברגע שהתרגול המחשבתי יהיה העיקר, יש סיכוי שהמסגרת החיצונית תסיים את תפקידה ותהפוך למיותרת.
העין השלישית:
החלב הוא התורה. כמו החלב שבא מן האם אל התינוק, כך התורה היא דבר האל אל האדם.
הבשר הוא האומנות. האומנות חושפת את העולם במערומיו, ביופיו וגם בכיעורו. היא באה מתוך בשרו ודמו של היוצר ומקפלת לתוכה את שמחתו וצערו, את ייסוריו והתרוממות רוחו, את ספקותיו ואת צחוקו.
הממסד ההלכתי – שרואה עצמו כשומר של דבר האל – מצווה להפריד בין השניים, כאומר שאין תוכן רוחני בחוויה האנושית והדרך היחידה אל האור היא להישאר קשוב אך ורק אל דבר האלוהים.
____
היהדות הייתה חייבת לעצמה את ההפרדה הזו, כדי ליצור מסגרת.
בלי הגבולות הללו, היצירה היהודית הייחודית לא הייתה נולדת. ההפרדה שמרה על עם ישראל כדי שיוכל להביא עצמו לידי ביטוי.
אני מדמה את ההלכה לשליה שתפקידה לאפשר לתינוק הגנה מהסביבה החיצונית ולספק לו את מה שנחוץ לו כדי שיוכל להתפתח כראוי. אך מגיע הרגע שבו התינוק כבר נולד ואז על השליה להתכווץ ולצאת.
יש שאלות קשות שהיהדות עדיין מפחדת לשאול את עצמה, אך הדינמיות של החיים מאלצת אותנו להבין.
עד לפני 200 שנה כל עם ישראל היה שומר תורה ומצוות, בתהליך מהיר ביותר הפכנו לעם שרובו הגדול חילוני ומנותק מההלכה היהודית.
גם להיסטוריה יש פילוסופיה. תהליך החילון הזה אינו לחינם, הוא מסמל סוף עידן ביהדות. סוף התקופה בה אנחנו בונים את עצמנו כעם מנותק שמצומצם אל תחומיו בלבד. היהדות כבר חזקה, קיימת וזוהרת דיה כדי להיפתח ולהשתלב עם החיים. הגיע העת לסוף השלטון ההלכתי.
באופן טבעי כדי ליצור שינוי הולכים קודם כל אל הקיצוניות השנייה ולכן נוצר ניכור מוחלט של העם שלנו אל המורשת שלו.
אך הגיע העת לסינתזה. הגיע העת להבנה שהתורה אינה שייכת לממסד הרבני. יש לנו מקורות נפלאים ויש לנו יכולת, רשות וחובה לשאוב מהם, מבלי צורך להתחייב למסגרות החוקים שייצגו את היהדות בעבר.
_____
במסגרת הרנסנס היהודי שהבלוג הזה קורא אליו – זה התהליך הראשון שצריך לקרות, בשר וחלב מתבשלים יחדיו.
יהדות שאינה מתנתקת מהחיים, שאינה אויבת את המחשכים, אלא משמשת כזרקור המאיר את החיפוש בתוכם.
יהדות שמעניקה מקום לחלק החי והמיסטי שבה, אשר מחייב לצלול לעומק העולם, לפשפש בתהומות, מבלי מגבלות איסורים אשר מעכבים ואומרים לך מראש מה לעשות ומה לא לעשות.
יהדות שמחבבת את האומנות והיצירה האנושית, כהמשך ישיר שלה.
יהדות שלא רואה את עם ישראל כעם סגולה אלא כעם שהיה צינור לחוויה אלוהית, נפלאה ומיוחדת. אך מוכן שהנכסים הרוחניים שלו יתקשרו ויזדווגו עם אוצרות רוחניים, אומנותיים ומחשבתיים שהגיעו מדתות אחרות וממקורות נוספים של יצירה.
_____
במנה הזו נתתי לשוק טלה להתבשל בטמפרטורה נמוכה 48 שעות, (זמן מספיק כדי לשכוח ולהיזכר בו כמה פעמים), הבשר מקבל מרקם כל כך ענוג שהתיאור היחיד שאני יכול לתת לו זה: "חמאתי".
מה רוצה הטלה כשהוא בא אל חיק האם אם לא נחמה?
ואיזה אוכל יוכל להיחשב כאוכל מנחם יותר מאשר פירה תפוחי אדמה?.
פירה חלק ונימוח הוא בשבילי המזון האנושי הכי קרוב לחלב אם – חום של בית, רכות של גן עדן.
לכן באהבה ורחמים הנחתי את בשר הטלה על פירה שעשוי עם חלב, חמאה וגבינה של צאן.
ציר הבישול של הטלה הופך לרוטב מצומצם שבא כשמיכת מגן על המנה.
סלט חי קטן מעניק רעננות שבאה כאיזון לשומניות של הטלה.
זו מנה שמתאימה לארוחה משפחתית. השוק מגיעה שלמה אל השולחן ושם מתפרקת בתנועות רכות, ללא סכין, ומתחלקת בין הסועדים כאקט של דאגה לשלום בני הבית.
כל סועד יוצר בכוחות עצמו את החיבור בצלחת עם הפירה והרוטב.
שוק טלה עם פירה צאן
פעמים רבות עירבת בתבשילך בשר בחלב לסוגיו. הפעם הפכת את העירוב הזה לאידיאולוגיה, לאידיאל. כאדם דתי המקפיד על הפרדה מוחלטת בין המינים הנ"ל קשה לי עם הפוסט הזה. את השם אהבתי.
בגלל זה לקח לי 15 שנים לכתוב אותו. אבל אין לי ברירה, אני מרגיש מחוייב לעצמי להגיד את האמת שלי כמות שהיא.
אילנית אם לא היית נשואה לו היתי מתחתן איתו הסקס היה לא משהו אבל איך שהיתי אוכל כמו מלך
הייתי בשמחה מגיב על המתכון עצמו אבל קשה עלי עצם המחשבה על אכילת בשר וחלב, כך שאני מנוע מלהגיב על האוכל והצד החומרי המוצג כאן ולו רק בגלל הסיבה שבעזרת ה' יתברך לעולם לא אשב מול מנה כזאת, אך על הצד הרעיוני רוחני שכתבת עליו אני רואה גם רואה צורך ורצון להגיב.
אני לא מתכוון להכנס לפרשנויות הפרטיות על מצוות "לא תאכל גדי בחלב אמו" כי הן אכן "זוויות שונות של אותו עניין" כמו שכתבת, ואל אותו עניין אני רוצה להתייחס. נראה לי שהתבוננת התבוננות נכונה על מצב החילון בדורות האחרונים. גם עצם הגישה ש"להסטוריה יש פילוסופיה" היא דבר נפלא (הרב קוק זצ"ל היה כותב היסתוריה עם 'ת' רמז ל'הסתר י-ה' שהקב"ה מסתתר בהסטוריה) ואני גם חושב שהסיבה שהבאת לחילון היא אמיתית. הצורך ל'הפתח ולהשתלב עם החיים' לא עמד בקנה אחד עם ההסתכלות של עמ"י הגולה על המציאות עם רדיפות, בלי ישוב הדעת, עם תורה של גלות. התנועה הגדולה של הכפירה נבעה מכך שבגולה כל הציורים על האלוקות היו של פחד ויראה, של מגבלות ואיסורים, של חניקת החיים וניתוק מהם – פחות או יותר איך שאתה רואה היום את היהדות ההלכתית. התורה כשמה כן היא. מורה לנו את הדרך.התורה לא אמורה להיות מנותקת מהמציאות בכלל אלא להיפך. הקב"ה הסתכל באוריתא וברא עלמא. כל המציאות נבראה מהתורה והיא חייבת להיות מחוברת שהרי שורש בריאתה היא התורה והיא היא מחיה את המציאות ומאפשרת את קיומה. זה החידוש של היהדות, האלוקות העליונה והנשגבת שאין לנו שום תפיסה בה, קשורה למציאות ומתגלה בה, במעמד הר סיני ובכל פרט ופרט. הנצרות לעומת זאת תופסת את האלוקות בתור דבר נפרד שאין לו שום קשר למציאות ולכן גם אין להם כ"כ מצוות וחיובים ומתוך זה גם נובעת ההתנזרות של הכמרים מהעולם הזה כדי להתקרב לאלוקות. התורה שוללת את הגישה הזאת מכל וכל ולכן אפשר למצוא בתורה ציוויים על דברים שנראים רחוקים לגמרי מרוחניות. יש פרשיות שלמות שמביאות את הדין בין אנשים שמסתכסכים על עניינים ממוניים, מה דין "שור שנגח את הפרה". בגישה המפרידה בין התורה למציאות יש כמה בעיות. אחת מהם פסיכולוגית פשוטה. ניתן דוגמא: אדם שכל יום יראה עני גלמוד חסר בית שיושב ברחוב ומקבץ נדבות וירחם עליו וליבו ממש יצא מקרבו על העני והוא יבכה וממש ישבר מהמראה אבל לא יתן לעני כלום, לא יעביר את הרגשות שלו לפסים מעשיים, אחרי כמה פעמים שהוא יראה אותו כך הוא יפסיק לרחם ויכול אף להגיע לרמה מסוימת של אכזריות כלפי עניים. הסיבה לזה היא, שכשהוא מרגיש את העני ומרחם עליו זה נותן לאדם דמיונות שהוא בסדר והוא מרגיש כאילו הוא נתן והוא במידה מסוימת 'מבזבז' את הרחמים שלו לשוא. רק אם הוא יעביר אותם למעשה הם יישארו בצורתם הראשונית ואף יתפתחו ויתעלו. על אותו משקל בתורה. אם לוקחים רעיונות עליונים ומשאירים אותם מנותקים, הם רק יתנתקו יותר ויותר, ולאחר זמן כבר לא נרגיש אותם ובטח שלא נבין את ערכם ונחשיבם לחסרי משמעות. עוד בעיה שיש עם התיאורי היפה הזאת היא קצת יותר שכלית. היתה קבלת תורה בפני עם שלם. הוא קבל על עצמו "נעשה ונשמע" במשך דורות הוא קיים מה שכתוב, מצוות עשה וכן מצוות לא תעשה.משמע מכאן בפשטות שה' יתברך בעצמו הוא זה שציוה את הציוויים ההלכתיים המעשיים הקטנים שבזים להם כ"כ. מי אנחנו שנגיד לקב"ה מה מתאים לו ומה לא? הוא אמר לעשות איך אנחנו יכולים לומר שהוא התכוון רק לרעיונות אידאולוגיים? בכלל קשה לי להבין את הרתיעה ממצוות (גם "לא תעשה") הרי נראה לי ברור, שאין ולו מישהו אחד בר דעת שחושב שלרצוח זה טוב ושמותר לרצוח. בתורה כתוב "לא תרצח". זה רק רעיון אידאולוגי ובצד הפרקטי אפשר לרצוח?! איך יעלה דבר כזה על הדעת? להגיד "לא תרצח" ולרצוח זו צביעות שאין כדוגמתה! וכן בשאר המצוות. מצוות לא תעשה תפקידם למנוע את קלקול העולם וסטייתו מהדרך שהתווה הבורא ברוך הוא לתכלית הבריאה. אני לא מצליח להבין למה זה מרתיע ומה הבעיה בזה, הרי זה דבר פשוט ומחויב לפי השכל שיש דברים שלא עושים("לא תעשה") כדי לא לקלקל את מציאות ויש דברים שעושים(מצוות "עשה") כדי להכניס את התוכן האידאולגי הרוחני לתוך המציאות.
לסיום אני רוצה לברך אותך על המאמר נהנתי מאוד לקרוא אותו ולראות שנשארו יהודים חושבים שמחפשים תוכן בחיים. יום נפלא!
קודם כל תגובתך משמחת אותי מאוד, היות שאינני חושב שיש לצידי אמת מוחלטת ודבריי הם תמיד בכוונה לפתח דיאלוג. אלא שהיכולת אפילו לדון כזה דיון לא היתה קיימת בקהילה הדתית בזמן שאני חייתי בה ולכן כבר אני רואה התקדמות משמעותית
אני גם מקבל את הקביעה שלרעיונות אידאולוגיים צריך להיות קיום במציאות, השאלה היא מהו אותו קיום, מבחינתי במקרה הזה הנמשל לנתינת המטבע לאותו עני הוא חווית החיים עצמה, בכל עוז.
לעצם העניין, מצוות לא תעשה של בין אדם לחבירו, הן מצוות הגיוניות, כלים "תפעוליים" לחיים ומניעת נזק בין אדם לאדם, לעומת מצוות בין אדם למקום שברור שאין נזק לאלוהים מאי קיומם אלא הן באות לתת תוכן לחיי האדם עצמו.
לכן ההשוואה בין השניים אינה קבילה. היא אינה קבילה גם בעיני היהדות עצמה שקובעת "מצוות בטלות לעתיד לבא" , "חזיר – שעתיד הקדוש ברוך הוא להחזירו לישראל", "לשעבר תורה נתתי לכם – לעתיד חיים אני נותן לכם", אני מפנה אותך לתיקוני הזוהר, תיוקן מ' (בתרגום לעברית): "ושם אין טומאה אלא אבני שיש טהור ואין פירוד בין מים למים והכל בייחוד אחד שאלו הם מצד עץ החיים, והם כנגד שתי עיניים שמהן שתי דמעות יורדות אל הים הגדול, ומדוע יורדות? בגלל שתורה משני הלוחות האלה היה משה מוריד להם לישראל ולא זכו בהם ונשברו ונפלו וזה גרם איבוד של בית ראשון ובית שני…ונתן להם אחרים מצד עץ הדעת טוב ורע שמשם ניתנה תורה לישראל באיסור והיתר…ולכן אמר ר' עקיבא לתלמידיו: ….לא תהיו משווים אבני שיש טהור (לוחות ראשונים) לאבנים אחרות שהם חיים ומוות (לוחות שניים)….בגלל שאלו של עץ הדעת טוב ורע הם בפירוד ואבני שיש טהור הם בייחוד בלא פירוד כלל" – משמע התורה שאנחנו מכירים שכולה הפרדה עשה ולא תעשה, טוב ורע, בין קודש לחול, ביו אור לחושך, בין ישראל לעמים, בין גברים ונשים, היא תורה של לוחות שניים, של עץ הדעת טוב ורע, שהיא תולדת אילוץ. אך הרעיון המקורי, הלוחות הראשונות, הוא בלא פירוד כלל והוא נקרא עץ החיים – חיים!.
ברור לי שהשאלה הגדולה היא כמובן מתי הזמן הנכון ואיך לא לאכול את הפרי בוסר, אך מבחינתי קו החילון של הדורות האחרונים, הוא ההוראה לתחילת התהליך הזה, שכמו הגאולה הפיזית הוא הבסיס לגאולה הרוחנית.
מובן שבתוך הקהילה הדתית מעדיפים להתייחס לעניינים אלו כדיון רוחני בלבד ולא כמשהו מעשי כדי לא לסכן את הקיים, אין לי טענות, אני הייתי בדיוק באותה צומת. אך מבחינתי זה דומה בדיוק למשל העני שנתת, כל הרעיונות העמוקים של היהדות, מנותקים לגמרי מחיי היום יום של המציאות ההלכתית שלה וככה הם הולכים לאיבוד.
מצוות שור ובור מבחינתי אינן הוכחה למעורבות התורה לתוך החיים אלא בדיוק ההיפך. הפלפולים ההלכתיים הן בעצם תחליף לעומק הרוחני שכשהוא לא מוצא את עצמו במקומו הוא מחפש נתיב וכך מנתק את המציאות מעצמה. הדבר דומה לדורנו הצמא שבהיעדר עומק רוחני נכנס לפלפולי פלפולים של הייטק ווירטואליות שאין הם אלא זעקה עצומה לרוחניות. פלפולי ההייטק ופלפולי ההלכה הם דומים מאוד.
לטענה השנייה שהעלית, ה"שכלית" כלשונך, ובכן היא מבוססת על ההנחה שהמצוות הן רצון האל האבסלוטי וזה מבוסס על תפיסה שעם ישראל הוא עם נבחר ושליהדות יש אמת אבסלוטית שהיא מייצגת. אני איני מקבל קביעות אלו כלל וכלל, מבחינתי כל הדרכים הרוחניות בעולם מובילות לאותו מקום ואין ביהדות שום דבר נבחר. היא השפה האישית שלי, עליה גדלתי ודרכה אני מסתכל, אך אני מקבל שישנן שפות נוספות שבסופו של דבר כולן הן רק דרכים להגיד את אותו דבר.
שילה, אני מודה לך על תגובתך ואני תפילה שדיונים פורים כמו אלה ימשיכו ויתקיימו ויקבלו מקום חשוב במציאות הישראלית, מפני שהם אינם "חפירות", אלא עצם חיינו.