הפוסט הזה עוסק בבשר טלה ובחשיבותו של הצאן במסורת היהודית. לכן כל פיסקה תיפתח ותסתיים בציטוט ממקורות יהודיים. בהתחלה מהתנ"ך, אחר כך מהמדרש ולבסוף ממאיר אריאל.
_____
"ולמה צאן ולא בקר? מפני שישראל נקראים צאן, שנאמר 'ואתם צאני, צאן מרעיתי, אדם אתם" (יחזקאל, לד)
לא לחינם מכונה עם ישראל צאנו של האלוהים. מכל החיות, לאורך כל הדורות, הצאן הוא המזוהה ביותר עם האזור שלנו, גיאוגרפית וקולינארית.
כדי לצלול לעומק העניין, אנחנו צריכים לחזור אל אברהם אבינו ואל סיפור עקידת יצחק.
לכאורה זהו סיפור תמוה. אלוהים מבקש מאברהם להקריב את בנו יחידו שזכה בו אחרי 100 שנים של עקרות. אברהם לא מסרב, אפילו לא מתווכח. למחרת עם אור ראשון הוא לוקח את יצחק ועוקד אותו על המזבח. אך רגע לפני השחיטה, אלוהים מצווה את אברהם לשחרר את יצחק. אברהם רואה כבש נאחז בקרניו בסבך השיחים ומקריב אותו במקום בנו.
הסיפור כולו מעורר תחושה כאילו הוא מתחיל בניסיון קנטרני ומסתיים ברחמנות ותרנית.
מדוע אלוהים מבקש מאברהם קרבן כזה?
ואם הקרבן אכן נדרש מדוע הוא מתחרט בסוף?
איזה משמעות יש לעקידה אם הקרבן לא הוקרב?
בפתיחת ספר "האגסים הצהובים" כותב פנחס שדה שהוא רואה רק שתי אפשרויות: או שאברהם אבינו אכן הקריב את יצחק לעולה ומישהו אחר כך טרח לעדן את הסיפור או שאברהם השתפן ברגע האחרון וסיפר לכולם שזה מה שאלוהים אמר לו. יש פרשני תנ"ך שאפילו טוענים שאברהם אבינו נכשל בניסיון העקידה מפני שהיה אמור להתווכח עם אלוהים ולא לקבל את גזר הדין בצייתנות.
אני לא חושב כך. לדעתי כל סיפור העקידה, מראשיתו ועד סופו, צריך להתפרש כחלק מתכנית על אחת, בעל משמעות כוללת.
אלוהים מצווה את אברהם: "קח נא את בנך, את יחידך, אשר אהבת את יצחק ולך לך אל ארץ המוריה והעלהו שם לעולה על אחד ההרים". יש לדקדק בניסוח, הוא אינו מצווה "הקריבהו", אלא "העלהו".
אלוהים מלכתחילה לא דורש מאברהם את יצחק עצמו, אלא רק את נכונות ההקרבה. את התחושה שברגע אחד ניתן לוותר על הכל, את ההבנה ששום דבר אינו בעל אחיזה ומשמעות ממשית.
הקרבן עניינו אינו בחפץ עצמו, אלא בויתור, בשינוי התודעתי.
אלוהים רוצה שאברהם ימשיך לחיות עם יצחק בבת עינו ואפילו חשוב לו שאברהם ירבה לו צאצאים, נשים, נכסים וכל אשר יחפץ. רק שלא ישתעבד אליהם, שלא ישכח שנשמתו אינה קשורה ותלויה בשום חפץ.
מאותו רגע של העקידה אלוהים לא מדבר ולא מצווה את אברהם יותר על שום דבר. משימתו היא רק אחת – פשוט לחיות.
זהו שילוב עדין מאוד, לא הנהנתנות התחרותית המערבית, אך גם לא הויתור המוחלט על החומר והרכוש הנפוץ בדתות המזרח, אלא התפלשות בתוך תהומות החיים מתוך תודעה שזוכרת את מה שמעבר להם.
עקידה היא קשירה אל המזבח והסיפור אינו נקרא הקרבת יצחק אלא עקידת יצחק.
שום דבר לא צריך להיות מוקרב, אבל הכל צריך להיות עקוד.
שינוי תודעתי זה רמוז בכבש שנשלח לאברהם במקום הקרבת יצחק.
כי הצאן מסמל את נפשו של האומן – התעיה בדרך, החיפוש, השתיקה וההקרבה.
"כולנו כצאן תעינו, איש לדרכו פנינו….כשה לטבח יובל וכרחל לפני גוזזיה נאלמה ולא יפתח פיו" (ישעיהו נג).
_____
"כשהיה משה רבנו רועה צאנו של יתרו במדבר ברח ממנו גדי ורץ אחריו עד שהגיע לנווה מדבר, נזדמנה לו בריכה של מים ועמד הגדי לשתות. כיון שהגיע משה אצלו אמר: אני לא הייתי יודע שרץ היית מפני הצמא, עייף אתה. מיד הרכיבו על כתפו והיה מהלך. אמר הקדוש ברוך הוא: יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם, כך חייך אתה תרעה צאני ישראל " (מדרש רבה)
עם ישראל התחיל את דרכו כעם חקלאי. ארץ ישראל מתברכת בשבעת המינים, החגים שלנו הם חג האסיף וחג הקציר והשנים שלנו הם במחזורים של 6 שנות חקלאות ואז שנת שמיטה.
ובכל זאת, כל אבות האומה – אברהם, יצחק, יעקב, משה, דוד – לא עסקו בחקלאות, אלא היו דווקא רועי צאן.
חקלאות אפשריות כשיש לך קרקע ובית קבע. לאבותינו לא היה מקום, הם היו תמיד בנדודים ובחיפושים. רעיית הצאן מאפשרת מעבר קל ממקום למקום ללא צורך במשכן קבע.
בני בניו של אברהם יוצאים ממצריים. הם יוצאים בדרכם לארץ ישראל, מתוך כוונה להיאחז ולהשתקע בה ולכן מתכננים להקים בה ממלכה חקלאית.
הם אינם יוצאים בידיים ריקות, אלוהים רוצה שיצאו ברכוש גדול.
אבל רגע לפני, כדי להבדיל בינם לבין עובדי האלילים, כדי לשמור על מצב תודעתי נכון, הוא מבקש מהם קרבן.
קרבן פסח – שוב אותו כבש.
אך הם אינם מוכנים עדיין לשילוב העדין בין יציאה ברכוש גדול לבין תודעת הצאן והם הולכים ומכינים להם עגל – בקר, עשוי זהב.
הם יצטרכו עוד לנדוד כצאן במדבר במשך 40 שנה של אימון התודעה, לפני שהם בשלים להקמת הממלכה.
העם החקלאי צריך לזכור כל הזמן את אבותיו רועי הצאן הנודדים, כל זאת כדי לא להפוך לתלוי במקום וחפצים וכדי שהאחיזה בקרקע לא תהפוך לאגרסיביות.
"הרועה את הצאן, כשהוא רועה טוב, מציל את הצאן מן הזאבים ומן האריות. כך המנהיג לישראל אם הוא טוב, מצילם מן האומות ומדין של מטה ומדין של מעלה" (ספר הזוהר, פרשת שמות)
_____
"מה לך כל כך נמרץ שלוח, להתגרד על הסכין?
די כבר תן גם לסכין לנוח – כן, רד מהסכין.
ושמיטה כהלכה אתה כבר יודע לעשות , שאתה רץ לקחת עוד ועוד אדמות?
בספק מרמה, בחשד גזל, בחסות חשיכה, בחסינות מושל?
הזו גאולה? הזה כבודה? כגנב במחתרת יהודה?
ולמי תמכור את שדך בשנת שמיטה או אולי תתאסלם או תתנצר לשנה?
ולפני מי תיתמם שביעית אחר שביעית, בעוד האדמה אשר תחתיך כשפחה נשבית?
בעיני מי זה מוצא חן? אדמה אתה לוקח – גאולה לא נותן".
(מאיר אריאל, מדרש יונתי)
גם אנחנו מקימים ממלכה אחרי אלפיים שנות נדודים ולצערי גם אנחנו מאוד מהר שוכחים את תודעת רועה הצאן. נאחזים באגרסיביות באדמה, מענים את הזר הנודד אלינו, ממלאים את חיינו במגדלי אבן מבלי לפנות מקום לרוח.
כדאי שנתעשת ונחזור לעצמנו מהר אחרת:
"מישהו עוד יתעורר עלינו – כמקיץ מחלומו
נמחה אנחנו ושללינו – נשקע בתהומו" (אותו מאיר, אותו שיר).
_____
לאור כל הנ"ל ברור לחלוטין למה הטלה הוא מלך הבשרים של המטבח הישראלי. אין בשר שאני כל כך אוהב כמו בשר טלה.
במנה המוצגת בפוסט הזה, בשר טלה שבושל שעות ארוכות, "עקוד" בתוך קפסולה פריכה של פירורי לחם ומקבל מכת חום אימתנית של שמן רותח.
התוצאה היא מעטפת קראנצ'ית ושבירה שכשהמזלג פוצע אותה בשר הטלה עם הרוטב שלו פשוט נשפך מבפנים ברכות מענגת.
כדי למצוא את הירק שישתדך אל הטלה במנה, חזרתי אל קרבן הפסח. שם, על שולחן ליל הסדר, נזכרתי בכרפס.
(דרך אגב, כרפס מילה הרבה יותר יפה בעיני מאשר סלרי…).
שתי סיבות לאכילת כרפס בפסח.
האחת היא מילולית: במילה כרפס עצמה רמוזה עבודת הפרך של שישים ריבוא בני ישראל.
השנייה היא חינוכית: לגרום לילדים לשאול למה בשולחן שעליו בשר חגיגי של קרבן הפסח אנחנו מקדימים ואוכלים ירק צנוע כל כך ומתוך כך לפתוח פתח לספר להם את סיפור יציאת מצריים.
שתי הסיבות חותרות בדיוק אל אותה נקודה השוזרת את המסר של הפוסט הזה – גם על שולחן חג, בחירות המוחלטת, יש לזכור ולספר את ימי הצרה ועבודת הפרך. כי גם אל החירות אפשר להשתעבד.
שומניותו של בשר הטלה דורשת חמיצות שתאזן אותה. צורת הקובה של הקרוקטים, הכרפס, החמיצות, שולחים את זכרוני אל מרק הקובה חמוסטא המעולה של אמא שלי, שמתחיל בטיגון של כרפס ושום וממשיך בעלי מנגולד ובמלח לימון.
לכן בחרתי לשלב במנה עלי כרפס מטוגנים עם שום ולימון – ממש כמו תחילתו של אותו מרק ולהושיב את כל הכבודה על קרם עדין של עלי מנגולד.
ציר הבישול של הטלה הופך לרוטב למנה וגם אליו הוספתי רמז חמיצות וגם שמץ מתיקות בעזרת מיץ רימונים ולימון פרסי – שני החמצמצים האהובים ביותר גם עלי וגם על הטלה…
יוגורט כבשים משלים גם את החמיצות וגם את תודעת הצאן של המנה.
קרוקטים של טלה בשלולית חמצמצה של מנגולד וכרפס
תודה לתומר שפרן. צלם מוכשר וחבר יקר על התמונות היפות.
תודעת הצאן, כל כך יפה. מעולם לא עלתה בדעתי הפרשנות למקורות שאני מכירה כל חיי. תודה!
המנה יפה עד כאב ומעוררת תיאבון. הבישול שלך הוא אומנות צרופה.
אוהבת
אני נהנת לקרוא את הפוסטים שלך שמלווים כל כך יפה את המתכונים
תענוג אמיתי
תודה רבה. זה מחזק אותי להמשיך.
גילוי נאות,אני בן מזל טלה…מן הסתם גם אוהב מאד את טעמיו המיוחדים(לא הכבש הזקן שמוכרים פה בארץ וקוראים לו טלה…).יש משהו בסיפורי התנך שלך שמחזיר אותי לילדותי ,עת אהבתי לדון בגמרא ובתנך ,סיפור העקידה הוא אחד המרתקים ביותר בהיסטוריה של העם היהודי וללא ספק ליהודי מומר שכמותי שמזמן זנח את "בית אבא". אני מודה שבפוסט הנוכחי הסיפור תפס אותי חזק מאד ואין לי ספק שהמנה מדהימה,רק מדמיין את הרעש בפה של הקרנצ'יות…
אני בן מזל שור ובכל זאת מעדיף טלה (אם כי גם מפרה נחמדה אני מרשה לעצמי לטעום)
יניב, כל הכבוד על האתר המקסים ומעורר התאבון :-))
איזה כיף לנו שאנחנו מכירים אותך. תמשיך תמיד לעשות את מה שאתה אוהב ויודע לעשות ככ טוב ומי כמונו יודעים …..:-)))))
דפי ונעם וכמובן הילדים
תודה חברים. תמשיכו לעקוב יהיו עוד הרבה הפתעות.