כרוב ממולא בנוסח החיים כמשל
בקיץ 1995 הייתי בן שמונה עשרה.
מבחוץ נראיתי תלמיד ישיבה מוצלח שציפו ממנו לגדולות, אך בפנים משהו בי לא שקט ולא מצא מנוח. נפשי נמשכה אל הנסתר, אל המעמקים, אל התהומות. משהו בנשמתי ידע שיש שם הרבה יותר ממה שנגלה לעין.
לאט אבל בטוח מצאתי את עצמי מתרחק מלימודי ההלכה והגמרא ומבלה את רוב שעותי בלימוד ספרי קבלה, חסידות וכתבי הרב קוק. המידע שחילחל אל ליבי מהספרים הללו הפרה אותי, הראייה הפנימית הסעירה אותי והשקפת העולם שהם הציעו שבתה אותי כליל.
אך ככל שזה קשור למישור הפרקטי, הדרך שהיהדות סללה הלכה והתרחקה ממני. יותר ויותר היה לי קשה לקבל שהדרך לאלוהים עוברת דרך פרישות והתנזרות מן החיים שהוא עצמו יצר. שהדרך מעלה דורשת הגבלות, איסורים והמנעות מכל מיני דברים של מטה. שהעולם הזה אינו אלא כסות על העיניים שיש להסיר. חשתי שיש משהו נסתר בתוך החושך, בתוך העלטה, בתוך הלילה, בתוך החיים. לא יכולתי שלא לשאול את עצמי מהו אותו דבר נורא הוד השובה את נשמתי? האם ייתכן שאינו אלא אשליה? האם ייתכן שהאל ברא אותו כדי שנתעלם או נימנע ממנו בעת שנפשי לוחשת לי שחייבים לצלול אל תוכו?.
ואז, בחופשת הקיץ של אותה שנה ("בין הזמנים" בשפה הישיבתית) קרה המפץ הגדול, המפגש עם הספר ששינה את כל מהלך חיי – החיים כמשל.
לקח לי בערך 20 עמודים כדי להבין שהמחבר מדבר את מה שאני מרגיש כאילו מצא מילים לנשמתי, לקח לי עוד בערך 100 עמודים כדי להבין את עוצמת הבשורה אשר כבר מקופלת בגאונות בשמו בן שתי המילים – החיים כמשל. עד סוף הספר הבנתי שחיי עתידים להשתנות ואינם עומדים להיות דומים במאומה למה שחשבתי או תכננתי או אחרים תכננו עבורי.
פנחס שדה לא גדל בקהילה בה אני גדלתי, הוא לא חבש כיפה ולא הניח תפילין. הוא הגיע לחיפוש אלוהים, לא בעקבות, אלא למרות החברה שגדל בה. ארץ ישראל של ימי טרום המדינה, עידן האידאליזם, ימי ה"אנחנו" והנה קם אותו הלך ומעז לדבר על מצוקת ה"אני", קורא את זעקת הנפש של היחיד מול אלוהיו האחד.
"אבל הם, בעוד הם נלחמים בחירוף נפש עם מצריים שמחוצה להם, היו עבדים חרופים למצריים שבתוך נפשם"
בניגוד אלי עד אותו רגע, לחיפושיו של פנחס שדה לא היה נתיב קבוע, לא ספרים או מקורות השראה ברורים לשאוב מהם תשובות ולא דרך סלולה וידועה. הוא לא גדל על מערכת המגדירה מראש מה הוא רצונו של האל מן האדם. משנתו של פנחס שדה נבעה מתוך נשמתו, כאותו נביא השומע את דבר אלוהים מתוך תוכו.
מסקנתו היא אחת: החיים הם משל, אלוהים הוא הנמשל. את החיים המשיל לנו אלוהים על מנת שנלמד עליו מתוכם ונפגוש אותו דרך חוויתם. את החיפוש אחר הניצוץ האלוהי לא ניתן לעשות דרך חוקים, מגבלות, כבלים, התנזרויות, אלא דווקא דרך צלילה אל תוך מעמקי החיים, יצירה, חוויה, אומנות, התנסות, הרהורים, חיבוטי נפש, תאוות, חטאים, נסיקות לשחקים, צלילות לתהומות.
הוא יוצא למסע, פנימי וחיצוני. הוא חווה את הכל. את השמחה ואת העצב, את ימי ההתנשאות ואת הלילות חסרי הביטחון וטרופי השינה, את האהבה ואת שברון הלב, את ההשתכרות בבתי המרזח והאכילה בפונדקים רחוקים, את הגשם הנוקש על זגוגיות החלון ואת המרחבים הירוקים החמימים מזהב השמש וטהורים מטללי הבוקר, את הים הכחול, השקט והצלול ואת הים הלילי השחור, הסוער, הפרוע.
הספר אינו ספר הגות אלא יצירת אומנות. סיפור חיים. הבשורה הדתית ביותר, הנבואית ביותר, משתקפת דרך סיפור עומק זה יותר מאשר דרך כל הרצאה מלומדת.
המפגש עם פנחס שדה, תפיסת עולמו, הגיגיו ושיריו הפך את עולמי. "החיים כמשל" הפך לי לתנ"ך שני ובסופו של דבר, הדרך שהתחילה בקיץ 95 שינתה את כל מהלך חיי, גרמה לי לעזוב את הישיבה, להסיר את הכיפה ולצאת למסע חיפוש אלוהים בתוך החיים. כל מה שעשיתי מאז, כל הבחירות שלי, המקצוע שבחרתי, האומנות שלי, מחשבותי, רגשותי, הלהט הדתי שלי, תפיסת עולמי, חלומותי, כל מה שאתם רואים ממני בבלוג הזה, הכל התחיל אז, הכל נבט על הקרקע של החיים כמשל. אני בעצם איני אלא תלמידו המובהק של פנחס שדה.
"הספר הזה הוא על אודות עצמי, על אודות אדם בודד, החי בהסתר פנים, שותק, לובש מלבושים אפורים.
ואת הספר הזה אני מנסה לכתוב לא על פי ראיית הדברים, כי אם לפי הרוח והמובן. אני מנסה לכתבו לא באומנותם המזוייפת של המלומדים, אלא באומנות החרון ורגשת הלב, הדמעות והבדיחה, הגעגועים, הדאגה והבעתה. אני כותב על החיים כעל משל, כעל חלום…..
להעמיק חדור אל מהות הקיום זהו מובנה האחד והיחידי של הגאוניות….
כי הלא הכל צריך להיות מכוון לשם הגאולה. כי הלא הכל הוא רק משל.
איני מדבר אלא בקיומו של האדם כיחיד, יען כי הוא עומד יחיד ובודד במלוא היקום.
אני רוצה לספר על חיי כפי שהללו התנהלו דרך מה שקרוי טוב וכן דרך מה שקרוי רע. דרך האהבה, דרך הכאב, ההתלהבות, החן, החטא, המחשבה, האושר והייסורים"
"הכוכבים הרי הם רק משל, כשם שכל דבר הוא רק משל. כשם שייסורי הלב הם משל לנוראותו של האלוהים, כך יקום הכוכבים הוא משל לאין סופיותו.
ומעבר לכל המשלים, מעבר לכל, שם תשכון אתה, אלוהים, שם תשכון אתה.
אין דבר רחוק יותר מן הריחוק שבו יכול הנך להיות, כי אתה הנך האין סופיות.
ואין דבר קרוב יותר מן הקרבה שבה הנך יכול להיות, כי אתה הנך הנשמה, אתה הנך האהבה, שהיא החומר אשר ממנו עשויה הנשמה והיא גם אין סופית.
וכך אתה מאחד את הכי רחוק ואת הכי קרוב, את האין סוף ואת הנשמה
אף כי עמך קשה מאוד, הרי מבלעדיך לא ייתכן. כי מי בלעדיך יהיה עד למצוקת האדמה? מי יהיה שומע לשתיקתה? מי יטעם את הדמעות המלוחות? מי יחוש את ייסורי הלב? מי אם לא אתה יוכל לתת את הערך, את המובן ואת התקווה לכל זאת?….
האדמה שותקת. יקום הכוכבים שותק. בן האדם לבדו, תמיד לבדו, לבדו לגמרי, לבדו בתוך האין סוף, לבדו לפניך.
אם כן מן ההכרח להאזין למה שאתה אומר באמצעות שתיקת האדמה. מן ההכרח לגלות את אהבתך. מן ההכרח להגיע, דרך המשלים והניסיונות…אל אהבתך."
אני זוכר את עצמי יושב בדירתי הקטנה ברמת גן, קורא בספר הזה וחולם. יושב בגנים ציבוריים עם הספר הזה ומהרהר. יוצא בעקבותיו לטיולים ליליים ארוכים. הולך ברגל עד למרכז תל אביב, חוסך את מעט השקלים שלא שילמתי לאוטובוס על מנת לאפשר לעצמי לשבת בבית קפה, אוחז את הספל החם, מתבונן בהמון האדם המגוון, נושם את האויר המפוייח של העיר שסימלה בשבילי את תשוקת החיים ומתפעל.
בכל תיאור של פנחס שדה את טיוליו, הייתי חייב לצאת בעצמי לטייל. כשתיאר עישון הייתי חייב אני לעשן. כשתיאר ספל תה או קפה או שיכר מיד היה ספל מקביל בידי. אבל יותר מכל חדרו לבטני, תרתי משמע, תיאורי האוכל שלו. זה אינו ספר תענוגות, תיאורי האוכל הם מינימליסטיים ביותר ובאים כמעט כבדרך אגב, אבל בשבילי זה הספיק.
במיוחד זכור לי ציטוט אחד, כאילו מקרי, אבל יש לי תחושה שהוא היה נקודת מפתח מהותית בבחירתי להיות טבח, ליצור את יצירתי ולהביע את נשמתי דרך אוכל:
"כשנכנסתי ראיתיה מצטנפת בכורסה העמוקה, האדומה, רגליה מקופלות תחתיה וברכיה מכוסות בשמיכה. בידה היה ספר, אך נראה שלא קראה בו. היא החרישה. הושטתי את הצרור העטוף בעיתון ואמרתי:
קניתי כרוב. טגני אותו ויהיה לנו לארוחת ערב"
לא יודע למה, אבל באותו רגע הרגשתי שאני חייב לצאת מן הבית, לקנות כרוב ולטגן אותו. נעלתי את הדלת והלכתי אל הירקן השכונתי. לא ממש ידעתי אז לבשל, אבל אינסטינקט פנימי בתוכי הרגיש שהחורף מתקרב אלי לצלחת ושאני צריך להוסיף אל הכרוב שלי גם גזר ובצל, קניתי גם אותם.
הלילה התחיל להחשיך והגשם התחיל לטפטף. יצאתי החוצה מן הירקן והתחלתי להתהלך ולתכנן את המנה שאני עומד להכין. זו היתה כנראה הפעם הראשונה שתכננתי מנה. במעלה רחוב הרא"ה ברמת גן היו פזורות הרבה מעדניות רוסיות, משהו בי הרגיש שאני צריך להיכנס לאחת מהן כדי להשלים את המנה שלי. נכנסתי. זה היה כמו עולם אחר, זר, מסתורי. ריח הנקניקים מבשר לבן שלא הרחתי מימי, היה משכר. הייתי מסוחרר ולא היה לי מושג מה משמעות השמות המוזרים של הנקניקים הללו. במלמול הצבעתי על הנקניק שהיה בידי מספיק כסף בשבילו, קניתי 100 גרם, הוספתי גם בקבוק של בירה זולה ויצאתי. השקית רעדה לי ביד. הסתובבתי אחורה וחזרתי הביתה.
משם זה זכור לי כמו חלום. גירוד דק של כל הירקות. מחבת, חמאה, פיסות הנקניק, שומן החזיר מתערבב עם שומן החמאה, הבצל והגזר מזהיבים, הכרוב מתחיל להיטגן, ריח פלאים במטבח. מזגתי את הכרוב המטוגן לצלחת עמוקה פתחתי את הבירה, אכלתי . זו היתה הפעם השנייה בחיי בה הרגשתי שבישול זו אומנות, שאוכל הוא שפה ודרך להביע משאלות לב, תשוקת נפש, להט, זכרונות, אפילו לעורר זכרונות שאינם באמת שלי. על הפעם הראשונה שקרתה בליל הפגזה במוצב חודר בלבנון כבר סיפרתי בפרובלוג של הבלוג הזה. אבל הרגע הזה, השני היתה הפעם הראשונה שזה קרה לי דרך משהו שאני עצמי בישלתי.
אכלתי, שתיתי, עישנתי מקטרת, התבוננתי בגשם ולא ידעתי אם אני בלונדון או ברמת גן. איך יכולתי לדעת? הלא מעולם לא עליתי על מטוס ואירופה היחידה שלי היתה זו שבדימיון וזו שבחיים כמשל. אבל זה היה הרגע שידעתי בדיוק מה אני אמור לעשות. ידעתי בוודאות גדולה שהגיע הזמן לחולל את השינוי, לצאת למסע, לעשות את הצעד. שאני רוצה לחיות, רוצה לצעוק, רוצה לבשל.
המנה המוצגת בפוסט הזה היא מפגש של יניב גור אריה מ- 2013 עם אותו יניב מ- 1995 והנה מסתבר שלמרות השנים, השינויים, החוויות שנוספו, התשובות הישנות והשאלות החדשות, עדיין זה אותו יניב. אותו נער מחפש עודנו חי בתוכי גם היום ומנחה אותי דרך אותו מסע, באותה רמת גן, אותה ירושלים, אותה תל אביב ואותה לונדון.
יניב מודל 2013 לקח את אותו הכרוב המטוגן ואת הבירה ששתיתי אז לידו מזגתי אל תוכו. יניב של היום בחר להעשיר אותו בבשר שוקי אווז מבושלות לאיטן ולצנן את להט החורף בשמנת חמוצה. לבסוף לקחת את כל הכבודה הזו ולהטמין אותה בתוך ראש של כרוב שלם. כי הרי גם אני כמו אותו הכרוב, עשוי שכבות שכבות, אך לבסוף, עמוק בפנים, מעבר לחזות החדשה, עדיין מלא באותו עצמי.
המנה הזו היא המחווה שלי לפנחס שדה ולכל מה שהוא עשה למען חיי. תודה לך מורי ורבי.
ראש כרוב מלא בעצמו
" אלוהים! , אומרת הנשמה, מתוך התוהו והאינות בראתני.
ביום הראשון האירות אותי כדי שאראה את עצמי והבדלת בין החושך לבין האור שבי.
ביום השני בראת את שמי הכחולים ואת געגועי
ביום השלישי בראת את אדמתי ואת הפרחים היפים של אהבתי
ביום הרביעי בראת את הכוכבים הרחוקים , אשר בתוכם בודדה , אבל לא אובדת (כי שום דבר, בהיותו בתוכך, אינו אובד), אני שרויה
ביום החמישי בראת את המפלצות ואת הדגים המוזרים של חלומותי
ביום השישי שיווית לי (על ידי מסות מכאיבות) את דמותי כנשמת אדם והעמדתני יחידה ועירומה לפניך.
עכשיו כלה הים השישי.
עכשיו כלה היום השישי, עכשיו בא הלילה. עכשיו הגיעה איפוא העת שתיתן לי את יום השבת.
אלוהים! תן נא לי את השבת. תן נא לי, אבי שבשמיים, את שבת השבתות"
ושוב ענת סקילי, החברה האהובה והצלמת המוכשרת אחראית על התמונות היפות. תודה לך ענת.
רעי היקר!
נער הייתי וגם זקנתי, ולא פגשתי בתיאור כ"כ אישי ומרגש, של אוכל ותבונה,תשוקה ואומנות,
זכרונות מן העבר שהפכו להווה מסעיר,החיבור בין הדמיון למעשה,במחשבה תחילה.
נגעתי בחיי בחלק מחוויותיך בעבר,ובחלק גדול יותר בהווה,וקל לי להתחבר למסע שלך האישי ,הפנימי,
אשריך חבר!
..אשר למנה, שוקרוט אלזסיין קלאסי שחצה את האוקיאנוס למאה שלנו!
תודה רבה לך ידידי כאח לי
הפוסט הזה כל כך מרגש, וכל כך בקלות בונה את הגשר, להתחבר אליך דרכו.
נגעת בליבי יותר משאי פעם נגע בלוג של אוכל…
תודה איריס.
אני חושב שזו המחמאה הכי גדולה שקיבלתי אי פעם.
ציטוט מתוך הספר: "כל אדם צריך לפחות מקום אחד ששם יבינו אותו" אשריו של האדם שמצא את המקום הזה..ובעיקר גם את המקום בו הוא מבין את עצמו ומביא את עצמו לידי ביטוי…
התרגשתי….
תודה רבה אפרת