שלושה ממתקים של פסח למתכונים←
"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצריים".
יציאת מצריים אינה רק מאורע היסטורי, אלא מצב נפשי מתמשך. כולנו נתונים במצרים, מגבלות ואילוצים שמטילים עלינו מהלכי החיים ונפתוליהם ועל כולנו מוטל לחשוף את האביב הפנימי ולצאת מעבדות לחירות פעם אחר פעם.
כמו שפסגת חירותו של האדם היא היכולת לבחור, כך גם החירות עצמה אינה תולדה של מאורע חיצוני אלא בחירה פנימית עמוקה.
קושי השעבוד ועומק החשיכה אינם מהווים מניעה, בעת שמביט האדם אל מעמקי נפשו ומגלה שם את הסנה הבוער באש, הרי שכל כבליו נמסים ונפשו משתחררת.
פרעה מלך מצריים מכונה בתנ"ך "התנין הגדול הרובץ בתוך יאוריו", הכבדות, הבטלה, חוסר המעש, ההתקרבנות והבכיינות – הם מהות ההפרעה והשיעבוד. ברגע שיהיה האדם מוכן להקריב אפילו מעט מהנוחות החיצונית ולהתחיל לעשות אפילו צעד אחד אל עבר המדבר הלא ידוע, הרי מובטח לו שפרעה וחילו יטבעו במצולות הים והוא יאמר שירה בדרכו אל הארץ המובטחת.
כדי לחשוף מחדש את המקום החופשי בנפש, אני נוהג להביט תמיד אחורה, אל הזמן הטהור בו טרם החלו הסיבוכים והאילוצים, אל הילדות המתוקה. מכאן חיבתי הרבה לממתקי ילדות ולמאכלים שיש בהם ניחוח של זיכרון העבר האישי, הלאומי והאוניברסאלי. אך לא מתוך כוונה להתיילד ולהתפנק, לא מתוך שקיעה אל הנוסטלגיה מפני שגם זה סוג של שיעבוד. הרעיון הוא לתת לדרור הילדות ביטוי ומקום בתוך החיים הבוגרים והאחראיים.
בזה יעסוק הפוסט הזה, גירסא למבוגרים של ממתקי ילדות האופייניים לחג הפסח.
לכל חג יהודי יש מאפיינים קולינאריים מובהקים ובשבילי זה אחד הדברים הנוגעים אל הלב והחשובים ביותר בחוויה של אותו חג. ההמנעות מחמץ מבחינתי איננה מגבלה מטרידה ומעולם לא הייתי מאלו המתגעגעים בפסח אל הלחם או הממלאים את מקפיאם בפיתות. להיפך, המסגרת הזאת בעיני היא הנותנת לפסח את הציביון המיוחד של מאכליו שלא היתה נוצרת לו היתה האכילה בו זהה לאכילת היום – יום.
כן, אני אוהב מצות. אבל רק בחג הפסח. כמו שסופגנייה אני אוהב רק בחנוכה, תפוח בדבש רק בראש השנה ואוזן המן רק בפורים. דבר בעיתו מה טוב.
אני מציג בפניכם שלוש גרסאות שלי לשלושת המתוקים שהם בזכרונות שלי המזוהים ביותר עם חג הפסח: מצה עם שוקולד, חרוסת ועוגיות קוקוס.
מצה עם שוקולד היא כנראה המאכל הכי טעים בחג הפסח ואולי בכלל אחד המאכלים הטעימים שיש. זה חייב כמובן להיות שוקולד השחר ולא שום ממרח מתחכם אחד.
שוקולד השחר נולד ממש בימיה הראשונים של המדינה ומלווה אותנו מאז. לא מזמן הזדמן לי לבקר בבנין בו היה מפעל השחר המקורי בצפת ואני מודה שנמלאתי כולי התרגשות. זה ממתק שארוג היטב אל תוך הזכרון הישראלי. אני לא בטוח שמישהו זר שלא אכל בילדותו שוקולד השחר וטועם אותו לראשונה כאדם בוגר יעריך אותו כל כך, אך כמעט אין מי שגדל עליו שלא הפך למכור.
אני הפכתי את שוקולד השחר לפודינג קרמי, מחוזק במעט בשוקולד מריר, אך עדיין שומר לחלוטין על טעמי השחר העולה. הפודינג הנ"ל יהיה חבוק בסנדוויצ' של שני עיגולי מצה שעברה זיגוג בטופי קרמל.
חרוסת שמככבת בשולחן הפסח כזכר לטיט בו עבדו אבותינו בפרך, היא ההוכחה שגם את סמל השיעבוד ניתן להפוך למתוק אם רק יודעים לחגוג. כל כך הרבה גרסאות יש לממרח המתוק והסמיך הזה, אך לי אין ספק שהמוצלחת מכולן היא זו של אמא שלי, כל מי שטעם יודע שאין על זה שום תחרות…. אז תקבלו גם את המתכון של החרוסת וגם את ההתחכמות האישית שלי בה החרוסת הופכת תחת ידי – באופן לא מפתיע בכלל – לגלידה עשירה.
עוגיות קוקוס הרבה לפני שלמדנו על תחליפי קמח מתקדמים ואפייה ללא גלוטן, היה הקוקוס בפסח מחליף הקמח העיקרי ועוגיות הקוקוס המוקצפות (יחד עם אחיותיהן עוגיות הבוטנים) היו לסמל המסחרי של מאפי החג. את אותו טעם נושן ניסיתי ללכוד אל תוך שכבות של קראמבל פירורי, חובק בתוכו קרם, גם הוא בטעם קוקוס.
מי יתן ונבורך באביב פורח גם כשגשום וקר ושנהיה כולנו בני חורין בכל עת.
ועכשיו באדיבות אמא שלי – מתכון בונוס לחרוסת הטובה בעולם. מקור המתכון הוא של סבתא אסתר שהיתה מכינה גם את הסילאן בעצמה מהענבים שצמחו בחצר. סבתא אסתר נפטרה בחול המועד פסח, אך גם אחרי מותה במשך כמה שנים המשיכו להכין חרוסת מסילאן הענבים המיוחד שהיא השאירה. היום אמא מכינה את החרוסת מסילאן תמרים רגיל והיא עדיין טעימה באופן יוצא מן הכלל.
אגב' אם מישהו יודע איך מכינים סילאן ענבים ביתי, אני אשמח ללמוד.
פוסט מדהים. כתבת על ניחוח הילדות שלך (מצה עם שוקולד) והחזרת אליי את ניחוח הילדות שלי, החרוסת על בסיס סילאן ענבים של אמי. כמה געגועים.
סילאן הענבים חמצמץ יותר מסילאו תמרים, לכן החרוסת המבוססת עליו טעימה יותר. תוספת של רכז רימונים הופכת את החרוסת לדומה יותר בטעמה לחרוסת של סבתא אסתר.
את קראמבל הקוקוס טעמתי, מעולה כמו כל דבר היוצא מתחת ידיך.