עיון כואב בפרשת בחוקותי
מחייב סיום מנחם של
פפה אל פומודורו
אִם בְּחֻקֹּותַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹותַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹותָם
מניסיוני, משפט שמתחיל במילה "אם" בדרך כלל לא מבשר שמחה גדולה. ואכן, פרשת בחוקותי היא אחת הפרשות העצובות והמפחידות בתורה. אי אפשר כמעט לדבר עליה ממקום שכלתני, אפילו לא ממקום רגשי, כי היא בועטת ישר בבטן, באינסטינקט הקמאי.
ברכה וקללה. שכר ועונש.
"אִם בְּחֻקֹּותַי תֵּלֵכוּ", אם רק תעשו מה שנכון, או אז הכל יהיה טוב. אוטופיה, אידיליה:
וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִיתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ…וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂובַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם. וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ, וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד…וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹור בְּאַרְצְכֶם…וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם וְהִפְרֵיתִי אֶתְכֶם וְהִרְבֵּיתִי אֶתְכֶם וַהֲקִימֹותִי אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם…וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם. וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים, וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי.
אבל מה אם לא? אוי ואבוי, או אז צפוי לכם הגרוע מכל, קטסטרופה:
וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹות הָאֵלֶּה, וְאִם בְּחֻקֹּותַי תִּמְאָסוּ וְאִם אֶת מִשְׁפָּטַי תִּגְעַל נַפְשְׁכֶם, לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתַי, לְהַפְרְכֶם אֶת בְּרִיתִי. אַף אֲנִי אֶעֱשֶׂה זֹּאת לָכֶם וְהִפְקַדְתִּי עֲלֵיכֶם בֶּהָלָה…מְכַלּוֹת עֵינַיִם וּמְדִיבֹות נָפֶשׁ וּזְרַעְתֶּם לָרִיק זַרְעֲכֶם. וְאִם עַד אֵלֶּה לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וְיָסַפְתִּי לְיַסְּרָה אֶתְכֶם, שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם וְשָׁבַרְתִּי אֶת גְּאוֹן עֻוזְּכֶם
ומכאן ואילך מתחילה הפרשה למנות רשימה ארוכה של קללות ועונשים, הכוללת רעב, מחלות, חרב וכל מה שרע. גיהינום עלי אדמות.
והנפש מתפלצת. האם זה אלוהים שרצינו? נוקב במידת הדין? מחפש להעניש? כועס? נוקם? מה הוא רוצה מאיתנו בכלל האלוהים הזה?
__________
בתוך ים הקללות הפיזיות הקשות של הפרשה, צצות ועולות לנגד עיני דווקא שתי קללות רגשיות, עליהן אני רוצה למקד את הדיבור בפוסט הזה ואולי דרכן נוכל להבין מה רוצה מאיתנו הפרשה האומללה הזו:
הקללה האחת היא תחושת הרדיפה והצורך לברוח:
וְנַסְתֶּם וְאֵין רֹודֵף אֶתְכֶם
הקללה אינה הרדיפה אלא המנוסה. אין בכלל רודף ואף על פי כן אתם בורחים.
ובהמשך הפרשה:
וְרָדַף אֹותָם קוֹל עָלֶה נִידָּף וְנָסוּ מְנֻוסַת חֶרֶב וְנָפְלוּ וְאֵין רֹודֵף. וְכָשְׁלוּ אִישׁ בְּאָחִיו כְּמִפְּנֵי חֶרֶב וְרֹודֵף אָיִן וְלֹא תִהְיֶה לָכֶם תְּקוּמָה לִפְנֵי אֹויְבֵיכֶם.
כשהאדם מרגיש רדוף, כשהפחד והחרדה משתלטים, אין משמעות בכלל לשאלה אם יש ממה לפחד. הפתרון לא יגיע מהסבר שאף אחד לא רודף אחריך. הפחד הוא תהום גדול וקדמוני המצוי בתוכו והוא צולל אליו, אין לזה קשר הכרחי למאורעות חיצוניים.
הקללה השנייה היא חוסר הסיפוק:
וַאֲכַלְתֶּם וְלֹא תִשְׂבָּעוּ
לעיתים גם כשיש לחם, כשאין רעב, כשלכאורה הכל בסדר, עדיין משום מה האדם לא שבע. מבחינה חיצונית הכל כשורה ובכל זאת במקום נחת וסיפוק, חווה האדם לחץ, מתח, דיכאון ובדידות. לא משנה כמה טוב אובייקטיבי מתרחש בחייו, אין לו כלי בפנים המצליח להכיל אותו. האוכל זורם ויוצא לריק, אין שובע, אין רוגע, הבטן לא מתמלאת, הנפש לא מתמלאת, כאילו מחוררת.
איכשהו אני מרגיש שאת שני המצבים הללו כל אחד מכיר ולטעמי פרשת בחוקותי לא באה לספר לנו על שכר ועונש, על מה יקרה אם נהיה טובים או נהיה רעים. אלא על מה שהכרחי לאדם לעבור בחייו.
כי הלב אכן זועק לנוכח הפרשה הנוראה הזו. האם יש באמת טוב מוחלט? האם יש באמת רע מוחלט? האם יש באמת אדם ההולך בחוק האל ואחר הסוטה ממנו? האם אין כולנו טובים ורעים, מוארים וחשוכים, שמחים ועצובים, אמיצים ומפוחדים, קדושים וטמאים? האם לא כולנו מחליפים פנים כל הזמן, פעם כך ופעם כך ולעיתים אפילו בד בבד?
ואם התשובה לשאלות הנ"ל היא כן, הרי שמן ההכרח הוא לקללה שתבוא. (אמנם גם הכרח הוא לטובה שתבוא, אך מה ערך יש בה כשהצל כל הזמן מרחף?)
פרשת בחוקותי אינה מספרת לנו את מה שיקרה אם, אלא את מה שיקרה כש…, הברכה והקללה שלובות זו בזו ומן ההכרח לעבור דרך שניהם.
אבל למה? זעקה אדירה שסופה דממה שמי יכילנה.
אוֹ אָז יִכָּנַע לְבָבָם הֶעָרֵל.
כל הקללה הארורה הזו מושכת אותנו אל סופה:
וְאַף גַּם זֹאת, בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹויְבֵיהֶם, לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּותָם, לְהָפֵר בְּרִיתִי אִיתָּם, כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם.
אין מענה לשאלה הכבדה של הלמה, אין יכולת להבין את הכרחיות הקללה, אבל יש הבטחה ברורה שגם בזמן קללה אין כליה. האדם לא מקבל לניסיון יותר ממה שהוא מסוגל להתמודד, וגם שם בתוככי החושך הגדול הוא אינו מאוס והוא אינו נשכח.
אלוהים מופיע לא רק מתוך ברכות אלא גם מתוך קללות. אין לזה הסבר אבל יש לזה תחושה, אין לזה פתרון אבל יש לזה פשר. דווקא שם, בתוך התהום העמוק, האדם צריך לגלות את חברת האל, את צינור האור הדק המגיע לכל מקום, לאסוף את ניצוצות החיים באשר הם שם ולהעלותם לזיכרון.
וְזָכַרְתִּי לָהֶם בְּרִית רִאשֹׁונִים, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹותָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לְעֵינֵי הַגּוֹייִם, לִהְיוֹת לָהֶם לֵאלֹהִים, אֲנִי יְהוָה.
__________
המשפט וַאֲכַלְתֶּם וְלֹא תִשְׂבָּעוּ, הביא אותי להרהר במושג COMFORT FOOD, אוכל של נחמה.
אוכל מנחם הוא אוכל המחזיק את האדם גם ממקום רגשי, דווקא בשעותיו הקשות. מזון לנשמה הזועקת, לנפש השבורה.
אוכל נחמה בדרך כלל קשור לפחמימות, פשוטות או מורכבות. כל פחמימה יש לה את הדרך שלה לנחם.
פסטה משחררת מספקות ומבהירה את המחשבות, תפוח אדמה מזכיר את הנעימות והרכות שבחיים. אורז מנחם דרך הפשטות, תירס דרך החמימות וסוכר דרך המתיקות. לחם מנחם את האדם דרך השובע.
יש תחושת נחמה מיוחדת בשובע שמעניק הלחם, במלאות הבטן המשרה רוגע, שלווה, תחושת סיפוק. כמו תינוק שקיבל ציצי ואז נרדם.
הצד השני של וַאֲכַלְתֶּם וְלֹא תִשְׂבָּעוּ הוא וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂובַע
__________
אוכל נחמה אוהב להגיע עם שומן, כמו שכבר הסברנו בפוסט אחר שמן מדשן את האוכל ומצליל את הראיה, כי הוא מסמל את החכמה הנצחית שמעבר לטוב והרע המתחלפים.
אוכל נחמה אוהב להגיע עם עגבניות. כי יש בעגבניה תמצית מרוכזת של הדבר האחד שאדם זקוק לו יותר מכל במצבים הללו, שמחה.
__________
פפה אל פומודורו הוא מרק עגבניות ולחם עתיר שמן זית. לא בדיוק מרק, יותר כמו נזיד סמיך. גירסא לחמית למנה של פסטה או ריזוטו, משהו בין מרק וסנדוויצ'.
פפה אל פומודורו הוא אוכל נחמה בסגנון של הלחם, נחמת השובע.
אחרי שאוכלים את המרק הזה מרגישים שבעים בשובע אמיתי, פנימי, מתמשך.
אחרי שאוכלים את המרק הזה מרגישים שהכל אפשרי, שגם למצוקות יש מוצא, שאנחנו יכולים בהחלט להתכופף ולהתכווץ אבל שום דבר לא יכול לשבור אותנו.
פפה אל פומודורו
מרק עגבניות ולחם
רכיבים (5 מנות):
5 שיני שום פרוסות דק
60 מ"ל שמן זית
5 עגבניות קלופות וקצוצות כולל מיץ וזרעים
500 גרם רוטב עגבניות
1 ליטר מים
1 כפית מלח
1/2 כפית פלפל שחור גרוס
1 כפית סוכר
250 גרם לחם כפרי חתוך לקוביות
אופן ההכנה:
בסיר רחב מניחים שום ושמן זית, מדליקים להבה נמוכה ומטגנים כמה דקות עד הזהבה קלה.
מוסיפים קוביות עגבניות, מגבירים להבה ומאדים כ – 5 דקות עד שהעגבניות מתפרקות ומפרישות נוזלים.
מוסיפים את הלחם ומבשלים תוך ערבוב כ – 5 דקות עד שהלחם סופג את כל הנוזלים שבסיר.
מתבלים במלח, פלפל וסוכר.
מוסיפים רוטב עגבניות ומים, מביאים לרתיחה, מנמיכים להבה ומבשלים 10 דקות.
טועמים ומתקנים תיבול.
אם המרק סמיך מדי מוסיפים מים.
הגשת המנה
רכיבים:
5 כפות רוטב פסטו
100 גרם פרמג'אנו רג'אנו חתוכה בקולפן ל 'סרטים' דקיקים
250 גרם גבינת ריקוטה חתוכה לקוביות
מעט שמן זית
הגשה:
יוצקים את המרק הרותח לצלחות.
מניחים עליו "נקודות" של פסטו בכמה מוקדים שונים.
מניחים 'סרט' פרמג'אנו על כל מוקד של פסטו.
מפזרים מעל קוביות ריקוטה ועל כל קוביה מטפטפים טיפה אחת של שמן זית.
