קצת ארס פואטי, אבל עדיין מהלב

עיון בפרשת ויקהל

ומתכון ל:

מרמלדה פלפלים. גבינת עיזים "ברולה". קראמבל שום. שמן בזיליקום.

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: רְאוּ קָרָא יְהוָה בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי, בֶן חוּר, לְמַטֵּה יְהוּדָה. וַיְמַלֵּא אֹותוֹ רוּחַ אֱלֹהִים, בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה. וְלַחְשֹׁב מַחֲשָׁבֹות, לַעֲשֹׂות בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחֹשֶׁת וּבַחֲרֹושֶׁת אֶבֶן לְמַלֹּאות וּבַחֲרֹושֶׁת עֵץ. לַעֲשׂוֹת בְּכָל מְלֶאכֶת מַחֲשָׁבֶת.

פרשת "ויקהל" מתארת באופן עמוק ויפה את תפקידו של האומן ואת עומקו של התהליך היצירתי. הפרשה עוסקת בבחירתו של בצלאל כאומן הראשי לבניית המשכן, אותו בצלאל שעל שמו נקרא בית הספר הראשון לאומניות בארץ ישראל החדשה.
אבל המקרא מדגיש שאין זו בחירה מגבוה, זה לא רק בצלאל, כל מי שמלאו ליבו ליצור יכול לעשות זאת, כל אחד בתחומו. התובנות אותם הפרשה נותנת תקפים לכולם.

וְעָשָׂה בְצַלְאֵל וְאָהֳלִיאָב וְכֹל אִישׁ חֲכַם לֵב, אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה חָכְמָה וּתְבוּנָה בָּהֵמָּה, לָדַעַת לַעֲשֹׂות אֶת כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹודַת הַקֹּודֶשׁ לְכֹל אֲשֶׁר צִיוָּה יְהוָה. וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל בְּצַלְאֵל וְאֶל אָהֳלִיאָב וְאֶל כָּל אִישׁ חֲכַם לֵב, אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה חָכְמָה בְּילִבּוֹ, כֹּל אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִיבּוֹ לְקָורְבָה אֶל הַמְּלָאכָה, לַעֲשֹׂות אֹותָהּ.

בצלאל בונה את המשכן, בית האלוהים. כל אומן תפקידו לבנות את בית האלוהים, לגלות את העומק הפנימי החבוי בפרטים החיצוניים, לחשוף את הרוחני והאלוהי מתוך הבשר והדם של העולם, להוציא את הנמשל האמיתי מתוך משל החיים.
אנו רגילים לחשוב על תהליך יצירתי כתהליך אשר מתחיל בתוך נפשו של היוצר ואז יוצא החוצה אל הקהל המקשיב ומתבונן.
פרשת "ויקהל" מתארת תהליך אחר:

וַיִּקְחוּ מִלִּפְנֵי מֹשֶׁה אֵת כָּל הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר הֵבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִמְלֶאכֶת עֲבֹודַת הַקֹּודֶשׁ לַעֲשֹׂות אֹותָהּ. וְהֵם הֵבִיאוּ אֵלָיו עוֹד נְדָבָה בַּבֹּוקֶר בַּבֹּוקֶר. וַיָּבֹואוּ כָּל הַחֲכָמִים הָעֹושִׂים אֵת כָּל מְלֶאכֶת הַקֹּודֶשׁ, אִישׁ אִישׁ מִמְּלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר הֵמָּה עֹושִׂים.

האומן אינו מוציא את היצירה מתוכו אל העולם, אלא להיפך, הוא אוסף מן העולם אל תוכו.
את יהלומי היצירה יש לכרות מתוך החיים, את זהב האומנות יש לזקק מתוך הקשבה אל האנושי והחולף, את פניני הרוח יש לשלות דרך מסע אל הים העמוק, הלילי, האפל, של החומר והבשר.
על פי הפרשה, האומנות נולדת מתוך העולם. המוסיקה הקלאסית צומחת מן המוסיקה העממית. הציור (אפילו זה האבסטרקטי) נסמך על הגוונים העדינים של יפי הטבע. הספרות מגיעה מסיפורי מסע תלאות החיים. השירה נולדת מהמילים האגביות הזורמות בכל עת מכל פה. השראתו של בישול הגורמה הוא באוכל של הבית והרחוב.
האומנות על פי הפרשה אינה דרך להביע את נפש האומן , אלא דרכו של האומן לאסוף את זהב החיים ולבנות מהם את בית האלוהים. העולם אוסף ומגיש אל האומן את קסמו וגם את תחלואיו והאומן מחזיר אותם אליו בחזרה כמנחה לאלוהים.

אך הפרשה מתארת שיש לאומן עוד תפקיד:

וּלְהוֹרֹות נָתַן בְּלִבּוֹ, הוּא וְאָהֳלִיאָב בֶּן אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה דָן.

האומן חייב ללמד. להעביר הלאה את הלפיד. כשם שהוא חייב להוציא את יצירתו את העולם, כך הוא חייב ללמד אחרים את דרכי האומנות. כי כל האומנים והנביאים בעולם הם חלק משרשרת אחת ארוכה עם מטרה משותפת ובלעדיהם העולם הוא קליפה ללא תוכן.

לרגל פתיחת בית הספר "בצלאל", בית הספר העברי הראשון לאומנות, שנקרא על שמו של האומן שנבחר לבנות את בית האלוהים, שלח הרב אברהם יצחק הכהן קוק (רבה הראשי של ארץ ישראל בותה תקופה) איגרת בה הוא מתאר את תפקידה של האומנות:

להוציא אל הפועל את כל המושגים הרוחניים המוטבעים בעומק הנפש האנושית. וכל זמן שחסר גם שרטוט אחד הגנוז בעומק הנפש שלא יצא אל הפועל, עוד יש חובה על עבודת האמנות להוציאו.

כל שרטוט הגנוז בנפש צריך להתגלות. האומנות תפקידה להוציא מן הכח אל הפועל, להפוך את החיים מאפשרות להתגשמות.

אמר רב יהודה אמר רב: יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ. (ברכות נה א)

אולי בגלל זה נקרא שמו בצלאל בן אורי:

בצלאל שעשה צל לאל, בן אורי שעשה מקום לאשר אור לו (אור החיים)

אלו הם חייו של האומן, בין האור לצל, בין הצל לאור, לגלות את כל הגוונים, למען אל.

אך לדבר אחד הפרשה אינה מתייחסת כלל: לתגובות הקהל אל האומן.

בצלאל אינו נמדד בכמה מצא חן המשכן שלו בעיני בני ישראל. המקרא אפילו לא מקדיש שורה אחת כדי לספר כמה רייטינג הייתה לעבודה של בצלאל והאם הם היו מרוצים מהמשכן שבנה עבורם. אם בני ישראל עשו לו לייק או לא וכמה, אנחנו לעולם לא נדע, כי זה לא מה שמשנה.

בצלאל אוסף את החומרים ליצירתו מן הקהל, אך הוא אינו יוצר למען אהדת הקהל, אלא בונה את בית אלוהים וזה מה שקובע.
כל אדם יכול וצריך לעלות לרגל אל בית המקדש, אך זו כבר בחירה אישית שלו. אם עלה – זכה, אם לא – הפסד שלו. זה אינו מגדיל או מקטין את יצירתו של בצלאל.

אוכל שף נאסף מאוכל הרחוב.

המנה המוצגת בפוסט הזה היא מחווה שלי לזיכרון סופרמרקט ושוק של כמעט כל מי שגדל פה. מרמלדה בשכבות. כמה מתוק, ככה טעים.

אני אוהב להוציא אוכל מחוץ להקשר ולכן לקחתי את המרמלדה הזו מן המתוק אל המלוח ומן הקר אל החם.

צלחת מלאה בדימויים מתוקים מחוץ להקשר. מרמלדה, אבל מפלפלים. ברולה, אבל מגבינת עיזים. קראמבל, אבל בטעם שום.

המנה הזו נולדה כשהייתי השף של מסעדת ג'אפרו (הברולה גבינת עיזים היתה הברקה של שרון נתנאל שהיה אז הסו שף שלי), והיא הוגשה כ – "פינוק השף" לכל סועד שהתיישב במסעדה. עד היום אני נוהג להגיש אותה תחת השם "פרולוג", בתחילתה של כל ארוחת שף בחמישה חושים, שאני מבשל.

כוחה של המנה הוא בהפתעה. כוחה של ההפתעה הוא בהפקעת האכילה מתחום השיגרה אל ממלכת החוויה, מתחום הגשמי אל הדתי. הצורך הקיומי הופך לאומנות.