לחם ונזיד עדשים

עיון בפרשת תולדות

מסתכם ב:

נזיד עדשים בתוך לחם

 

 

 

צילום: פטר פרנק

 

"וַיִּתְרֹוצְצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ. וַתֹּאמֶר: אִם-כֵּן, לָמָּה זֶּה אָנֹכִי? וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת-יְהוָה. וַיֹּאמֶר יְהוָה לָהּ: שְׁנֵי גֹויִים בְּבִטְנֵךְ, וּשְׁנֵי לְאֻומִּים מִמֵּעַייִךְ יִפָּרֵדוּ, וּלְאֹום מִלְאֹום יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר".

פרשת תולדות עוסקת בקונפליקט הנצח בין שני אבי טיפוס אנושיים. דמותו של יעקב ודמותו של עשיו.

"וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי, כֻּולּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר וַיִּקְרְאוּ שְׁמוֹ עֵשָׂיו".

כבר בלידה זה ניכר. עשיו יוצא ראשון, לא מחכה, לא מהסס, דוחק את המפריע לו אל הפינה. וביציאתו הוא אדמוניי – שמשי, צמא דם, כולו תאוות בשרים וחפץ חיים. ושעיר – שם מחיצות בינו לבין הסביבה, רואה קודם כל את עצמו והנאותיו.

"וְאַחֲרֵי-כֵן יָצָא אָחִיו וְיָדוֹ אֹוחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂיו וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב"

יעקב הוא המתעכב, מתלבט, נותן מקום לאחיו, מחזיק בעקבו, קצת מקנא, לא מפסיק להשוות עצמו לסביבתו.

ההבדלים רק מתחדדים ככל שהם גדלים.

"וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים, וַיְהִי עֵשָׂיו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד, אִישׁ שָׂדֶה. וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם, יֹושֵׁב אֹוהָלִים". 

עשיו רוצה לטרוף את החיים מתוך החיים, הוא יוצא אל השדה, כובש את הנערות, צד את הבשר, הולך בטוח בצדקתו ודרכו ומסיר הצידה כל מי שמפריע לו.

יעקב לעומתו יושב ומתבונן, מהרהר, פילוסופי, קצת פוחד מהחיים, מתלבט כל הזמן.

איש הכח ואיש הספר, הגיבור והחכם, מלך הכיתה והחנון, האומן ואיש העמל, השוק ובית המדרש.

קונפליקט נצח, שני אבי טיפוס אנושיים.

מי מהם יותר מרוכז בעצמו? עשיו הנלחם במלחמת החיים, אשר חי בתוך השדה, בתוך החיים, בתוך החברה, אך מוכן להסיר מדרכו כל מכשול בדרך להשגת יעדיו וצדקתו או יעקב אשר חושב כל הזמן באהבה על העולם ותושביו, שמהרהר בהם רק טובות, שמתלבט כל הזמן לגבי דרכו, שאינו פוגע באיש, אך בפועל מסתגר בתוך האוהל, קצת פוחד מבני האדם ומחברתם? מי מהם יותר מרוכז בעצמו? אתמהה.

"וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂיו, כִּי-צַיִד בְּפִיו וְרִבְקָה אֹוהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב"

יצחק שגדל בביתו של אברהם, אבי עם הספר, יצחק המסוגר בעצמו, בעל הנשמה המסוכסכת, קצה נפשו בתכונותיו של יעקב, שהרי אלה הן תכונותיו שלו. הוא מסתכל על עשיו ומעריץ אותו, הילד יודע לצאת לשדה, לצוד, לטרוף, לחיות.

רבקה שגדלה בחרן, עם לבן אחיה ובתואל אביה, ראתה הרבה עשיו בחייה, היא אינה מתפעלת מהם, כמו בנערותה כשהתאהבה ביצחק, גם כעת היא מעדיפה את דרכו השקטה והמהורהרת של יעקב.

אדם משלים את שחסר לו.

הפעולה הראשונה שיעקב עושה שאינה לימודית ותיאורתית היא בישול. מפני שזה אינו עמל שדה, אלא יצירה תוך ביתית.

"וַיָּזֶד יַעֲקֹב נָזִיד וַיָּבֹא עֵשָׂיו מִן הַשָּׂדֶה וְהוּא עָייֵף".

יעקב מבשל. עשיו רוצה לטרוף. יעקב רואה באוכל יצירה שמיימית, עשיו רואה בו פורקן ייצרי לתאווה ומזור לעייפות החומר.

"וַיֹּאמֶר עֵשָׂיו אֶל יַעֲקֹב: הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹום הָאָדֹום הַזֶּה כִּי עָייֵף אָנֹכִי! עַל-כֵּן קָרָא שְׁמוֹ אֱדוֹם. וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב: מִכְרָה כַיּוֹם אֶת בְּכֹורָתְךָ לִי! וַיֹּאמֶר עֵשָׂיו: הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת, וְלָמָּה-זֶּה לִי בְּכֹורָה? וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב: הִשָּׁבְעָה לִּי כַּיּוֹם! וַיִּשָּׁבַע לוֹ, וַיִּמְכֹּור אֶת בְּכֹורָתוֹ לְיַעֲקֹב".

מהי בכורה? אתגר עתידי, הבטחה למשמעות, לממשות, להמשכיות. תקווה שמאחורי ההווה עומד איזשהו נצח, שישנה שושלת מתמשכת של אמת, שיש לנו השפעה על העולם ועל ההיסטוריה.

בשביל יעקב זו חזות הכל, הוא ייתן את ארוחתו הנוכחית למען הבטחת הבכורה. עשיו בז לזה, מבחינתו הוא הולך כל רגע אל עבר המוות וזה כל מה שיש, מה הוא צריך את הקשקושים הללו? תן לו את האדום אדום עכשיו והוא הולך לישון.

"וְיַעֲקֹב נָתַן לְעֵשָׂיו לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים, וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ, וַיָּקָם וַיֵּלַךְ, וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת-הַבְּכֹרָה".

גם בסוף חייו של יצחק כשהוא רוצה להעביר את השושלת הלאה, זה נעשה סביב אוכל.

"וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק וַתִּכְהֶין עֵינָיו מֵרְאֹות וַיִּקְרָא אֶת עשָׂיו בְּנוֹ הַגָּדֹול וַיֹּאמֶר אֵלָיו: בְּנִי! וַיֹּאמֶר אֵלָיו: הִנֵּנִי! וַיֹּאמֶר: הִנֵּה-נָא זָקַנְתִּי, לֹא יָדַעְתִּי יוֹם מוֹתִי וְעַתָּה שָׂא נָא כֵלֶייךָ, תֶּלְייְךָ וְקַשְׁתֶּךָ וְצֵא הַשָּׂדֶה וְצוּדָה לִּי צָיִד וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי, וְהָבִיאָה לִּי וְאֹוכֵלָה. בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי בְּטֶרֶם אָמוּת"

יצחק רוצה לברך את עשיו ולכן הוא שולח אותו להביא בשר ציד מן השדה.

"וְרִבְקָה אָמְרָה אֶל-יַעֲקֹב בְּנָהּ לֵאמֹר: וְעַתָּה בְנִי שְׁמַע בְּקֹולִי לַאֲשֶׁר אֲנִי מְצַוָּה אֹותָךְ. לֶךְ-נָא אֶל הַצֹּאן וְקַח לִי מִשָּׁם שְׁנֵי גְּדָיֵי עִיזִּים טֹובִים, וְאֶעֱשֶׂה אֹותָם מַטְעַמִּים לְאָבִיךָ כַּאֲשֶׁר אָהֵב, וְהֵבֵאתָ לְאָבִיךָ וְאָכָל, בַּעֲבֻור אֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ לִפְנֵי מוֹתוֹ".

רבקה רוצה את הברכה ליעקב ולכן היא שולחת אותו להביא בשר צאן מן המרעה.

בתוך האוכל מתמצה כל הקונפליקט בין עשיו ויעקב. יעקב פותח לו מסעדת שף, עשיו הוא איש של אוכל רחוב.

"וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְּדֹולָה עַד מְאֹוד וַיֹּאמֶר: מִי אֵפוֹא הוּא הַצָּד צַיִד וַיָּבֵא לִי וָאֹוכַל מִכֹּל בְּטֶרֶם תָּבוֹא? וָאֲבָרְכֵהוּ, גַּם-בָּרוּךְ יִהְיֶה".

יצחק עובר תהליך מרתק. כשהוא מגלה את תרמיתו של יעקב, הוא לרגע נחרד, אך מיד מתעשת ומברכהו בשנית. יצחק אינו מתחרט על שנתן את הברכה ליעקב, רגע לפני מותו , דרך ארוחתו של יעקב, יצחק סוף סוף משלים עם עצמו, עם מי שהוא.

"וַיִּשְׂטֹום עֵשָׂיו אֶת-יַעֲקֹב עַל הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרְכוֹ אָבִיו וַיֹּאמֶר עֵשָׂיו בְּלִיבּוֹ: יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְאַהַרְגָה אֶת-יַעֲקֹב אָחִי"

מדוע עשיו כל כך כועס על יעקב על התרמית הזאת, אחרי שהוא עצמו מכר לו את הבכורה? מפני שבניגוד לבכורה שהיא הבטחת נצח עתידית, תיאורטית, ברכה היא עניין קונקרטי, ארצי, מעשי ואת השפע הזה עשיו רוצה.

זהו המשבר הגדול של עשיו, הוא אינו מבין את הקשר בין ברכה לבין בכורה.

בסופו של דבר לשתי הגישות הללו יש מקום, גם יעקב וגם עשיו שניהם גילויי חיים חשובים. אך בניגוד לרגע הלידה בו יעקב אוחז בעקב עשיו, בהמשך החיים זה חייב להתהפך ויעקב צריך לקחת את הבכורה.

דרכו הארצית, הבשרית, האדומה של עשיו אינה טעות ואינה צריכה להימחק, היא גילוי אלוהי בתוך החיים, לא פחות מזו של יעקב. אבל הגילוי הזה יהיה רק הסתרה גדולה ללא האספקלריה של יעקב. כי רק יעקב מן האוהל נותן משמעות לעשיו בשדה וללא הגיגיו והתבוננותו של יעקב למעשיו של עשיו אין שום משמעות. רק הנצח של יעקב, נותן ערך וברכה לעשיו.

בלי חיים אין אומנות, בלי אומנות אין חיים. האומן צריך לקחת את החיים ולהפוך אותם לשירה. השף צריך לקחת את אוכל הרחוב ולהפוך אותו ליצירה ותפילה.

"וַיֹּאמֶר עֵשָׂיו אֶל אָבִיו, הַבְרָכָה אַחַת הִיא לְךָ אָבִי? בָּרְכֵנִי גַם אָנִי אָבִי! וַיִּשָּׂא עֵשָׂיו קֹולוֹ וַיֵּבְךְּ. וַיַּעַן יִצְחָק אָבִיו וַיֹּאמֶר אֵלָיו: הִנֵּה מִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ יִהְיֶה מוֹשָׁבֶךָ וּמִטַּל הַשָּׁמַיִם מֵעָל, וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה וְאֶת אָחִיךָ תַּעֲבֹד וְהָיָה כַּאֲשֶׁר תָּרִיד וּפָרַקְתָּ עֻולּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ".

הקונפליקט הזה מלווה אותם עד הרגע האחרון, גם בסוף חייהם, בו המדרש מספר:

"בעת שבאו בני יעקב לקבור את אביהם במערת המכפלה, בא עשו ועיכב בעדם. אמר עשיו: 'יעקב קבר את לאה אשתו בחלק המגיע לו והחלק שנשאר שלי הוא.' אמרו לו: 'ולא מכרת מקומך במערה ליעקב אבינו?' אמר להם: 'הביאו שטר מכירה.' מיד שלחו להביא את שטר המכירה ממצרים, אך חושם בן דן שלא יכל לסבול שסבו מוטל בבזיון, נטל מקל והתיז את ראשו של עשו. והיה ראשו של עשו מתגלגל לתוך המערה, עד שנח בקברו של יצחק אביו, וגוויתו קברו בני עשו בשדה המכפלה".

בתוך מערת המכפלה, יחד עם שושלת אבותיו, נקבר יעקב. אך בתוך חיקו של יצחק נמצא גם ראשו של עשיו. ראשו של יעקב החזיק בלידתו בעקב עשיו והנה במותם ראשו של עשיו אוחז בעקב יעקב. כשנוצר הסדר הנכון, בתוך הקדושה יש מקום גם לראשו של עשיו. את גופו, כסמל לחייו, קברו בניו בשדה.

נזיד עדשים כסמל לקונפליקט בין עשיו ליעקב. מהו אותו נזיד עשיר ואדום, המלווה בלחם, יין ובשר? תאווה פראית או יצירה אומנותית?

ג. כל התשובות נכונות.

 

 

 

 

נזיד עדשים בתוך לחם

נזיד טלה ועדשים

  חומרים (8 מנות):

1 ק"ג שוק טלה

1 בצל גדול

1 גזר

1 פלפל אדום

3 עגבניות

3 שיני שום

1 כף סילאן

1/4 כפית ראס אל חנות

1/4 כפית כמון

1 בקבוק יין אדום

1 ליטר ציר טלה או ציר עוף

200 גרם עדשים שחורים

1 חבילה עלי מנגולד

1 חופן כוסברה קצצה

גרד קליפה מלימון אחד

מעט שמן

מלח

פלפל גרוס

 

אופן ההכנה:

מפרידים את גבעולי המנגולד מהעלים.

קוצצים את גבעולי המנגולד לקוביות קטנות ואת העלים לרצועות דקות.

חותכים לקוביות קטנות את הבשר, הבצל, הגזר, הפלפל, השום והעגבניות.

מחממים מעט שמן בסיר רחב ומטגנים את קוביות הבשר עד השחמה.

מוציאים את הבשר מהסיר ושומרים בצד.

מוסיפים עוד קצת שמן ומטגנים את הבצל עד שהוא שחום.

מוסיפים את גבעולי המנגולד, הגזר והפלפל ומטגנים עוד 5 דקות, עד שהם רכים וזהובים קלות.

מוסיפים את הסילאן ומערבבים עוד דקה.

מחזירים את הבשר לסיר, מתבלים בכמון וראס אל חנות ומערבבים עוד דקה.

מוסיפים את העגבניות והשום ומערבבים עוד 3 דקות.

מוסיפים את היין האדום, מביאים לרתיחה ומבשלים ברתיחה חזקה עד שכמותו מצטמצמת בחצי.

מוסיפים את הציר ומבשלים על להבה נמוכה עם מכסה שעה וחצי.

מוסיפים את העדשים ומבשלים עוד שעה וחצי.

בסיום הבישול צריך להתקבל נזיד סמיך. אם התבשיל דליל מדי מבשלים עוד קצת על להבה גבוהה. אם במהלך הבישול התבשיל מסמיך מדי, מוסיפים מעט מים או ציר.

מתבלים בעדינות במלח ופלפל.

מסירים מהאש ובוחשים פנימה עלי מנגולד, כוסברה וגרד לימון.

 

הרכבה והגשה:

חומרים:

נזיד העדשים

פיתות או לאפות או טורטיות או לחם / לחמניות מרוקנות מתוכנן

 

אופן הכנה:

ממלאים את הלחם הנבחר בנזיד העדשים.

מכניסים לתנור חם, 200 מעלות, ל- 5 דקות.