עיון בפרשת בהר
ומרק דגים
בהשראת דודה ימימה
פרשת בהר היא בעיני אחת הפרשות החשובות בתורה, מפני שהיא מציעה את המודל הכלכלי היהודי.
הלב והמח נוטים להיקרע בין שני מודלים כלכליים – סוציאליסטי וקפיטליסטי.
המודל הסוציאליסטי הוא אידאי ומלא השראה, אך הוא קצת סותר את טבע האדם אשר נוטה לרדוף ולהשיג, הטבע האנושי אשר נוטה להפוך לעצלן, משעמם וחסר מעש כאשר אין לו מטרות לכבוש.
מנגד, המודל הקפיטלסיטי אשר מקדש הישגים וביצועים, תורם יותר להתפתחות ולחדשנות, אך משאיר מאחור את החלש ואת זה שאין לו.
פרשת "בהר" מציגה מודל כלכלי מעניין, אשר בכח האמונה משלב את טבע האדם הגופני עם האידאה הרוחנית.
התפיסה הבסיסית של התורה גורסת שהעולם כולו שייך לאלוהים ולכן כל האנשים שווים ואף אחד אינו יכול להיות עבד של אדם אחר. יחד עם זאת, אלוהים נתן את האדמה לבני האדם ולכן מכאן ואילך יש להם זכות למשחק חופשי, בו זכותם להרוויח ולנצח ובמקום שיש מרוויחים ומנצחים, יש גם מפסידים.
איך מפשרים בין שני הערכים הללו?
המודל של פרשת בהר נחלק לשלושה עקרונות:
1. עיקרון היובל
2. עיקרון השמיטה
3. עיקרון החסד
היובל
וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים, שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים. וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים, תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה. וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹודֶשׁ, בְּיוֹם הַכִּיפֻּרִים, תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶם. וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִישִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹושְׁבֶיהָ, יוֹבֵל הִיא תִּהְיֶה לָכֶם. וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ.
התורה מאפשרת שוק חופשי ותחרותי. כל אדם יכול וצריך לעמול ולהשיג כפי מרצו ויכולתו. התחרות היא חיובית.
אבל פעם בחמישים שנה הכל מתאפס.
בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל הַזֹּאת, תָּשֻׁבוּ אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ
כולם חוזרים אל נקודת האפס ומתחילים מהתחלה.
העיקרון המהפכני הזה צופן בחובו את ההכרה המתמדת שהעושר הוא רק כלי, את האמת שמאחורי הקלעים שהכל שייך לאלוהים. התחרות הכלכלית, מהנה או מזיקה ככל שתהיה, היא רק משחק ובשנת היובל שוברים את הכלים והכל מתחיל מהתחלה.
אחת הבעיות העיקריות של הקפיטליזם הוא העדר שוויון הזדמנויות, שלטון מאחורי הקלעים של קומץ משפחות או תאגידים על רוב דומם.
עקרון היובל מונע את ההשתלטות הזו, מעניק הזדמנות שווה לכולם. כל ניצחון הוא רק לחמישים שנה. פעם אחת בכל דור game over.
וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִיתֻות, כִּי לִי הָאָרֶץ, כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי.
השמיטה
שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ. וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת, שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ, שַׁבָּת לַיהוָה, שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר. אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹור, שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ. וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה, לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ, תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹול.
פעם אחת בכל שבע שנים האדמה נחה. עקרון השמיטה מזכיר את עיקרון השבת, פעם אחת בכל שבוע אסור לעבוד.
הרעיון הוא ברור:
העבודה היא מבורכת, אך היא אינה חזות הכל. המירוץ הוא לגיטימי, אך חייבים מפעם לפעם לעצור אותו. אין מקום לעבודה ללא מנוחה וללא הפסקה.
השבת והשמיטה נותנים את ההבנה שהעבודה היא רק חלק ממשהו גדול יותר, נותנים למאמץ הקשר, מכניסים את העמל לקונטקסט.
המשחק האלוהי הוא אינסופי ואנחנו חלק יפהפה ממנו. אך אל לו לחלק ללקות בשכחת המשחק, לקחת את עצמו ברצינות יתר ולחשוב שהוא חזות הכל.
כולם צריכים לנוח, גם בני האדם, גם בעלי החיים, גם האדמה.
וּבְכֹל אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם, גְּאֻלָּה תִּתְּנוּ לָאָרֶץ
החסד
עיקרון החסד הוא יותר מסובך מעיקרון היובל והשמיטה, מפני שקשה לעגן אותו במערכת חוקים והוא מסור ללב של כל אדם. עיקרון החסד אינו מתחיל במערכת המשפט, אלא במערכת החינוך. ההכרה שעושר אינו סיבה להתנשאות וניתוק, שעוני ומחסור אינם סיבה לזלזול והשפלה, שצלם אלוהים בכל בני האדם אחד הוא. זה עיקרון חינוכי, לא ניתן לכפות אותו.
וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ.
אתה חי? תן לאחרים לחיות איתך! אחרת אלו אינם חיים.
עקרון החסד הוא בעל משמעות מיוחדת כלפי מעסיקים:
כִּי עֲבָדַי הֵם, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹותָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד. לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ.
עובד אינו עבד. אם אתה זכית להיות מעסיקו, הרי שאחריותך היא להתייחס אליו כשווה, כי גם אתה וגם הוא עבדים לאותו אל ואחים לאותה משפחת אדם.
החסד רלוונטי גם למשחק העסקים שעל פי התורה הוא לגיטימי כשלעצמו, אך הוא צריך להיות ביושר ולא במרמה:
וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ, כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם
העקרונות הכלכליים של פרשת בהר דורשים הרבה אמונה, כי הרי דאגתו הראשונה של העמל למען רווח היא ההפסד. אם אתן לאחר, מה יישאר לי? אם אנוח ממלאכה, כיצד אמצה את המקסימום מעסקיי ועובדי? איך יהיה לי את כל אשר אני עמל למענו?
אך התורה מרגיעה שהאמונה היא מעל מלחמת השוק החופשי:
וְכִי תֹאמְרוּ, מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִית? הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹוף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ! וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁישִּׁית וְעָשָׂות אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹושׁ הַשָּׁנִים.
____________
הרבה פעמים אנשים שואלים אותי למה קראתי לעסק שלי "נחלאות"? ובכן, הסיבה העיקרית נמצאת בפוסט הזה.
נחלאות היא השאיפה שלי לחיים של חסד, על פי דרכה של היהדות, ברוח הנביאים.
המילה נחלאות, מורכבת משתי מילים.
נחל
על פי הקבלה, נח"ל הוא ראשי תיבות של נוצר חסד לאלפים, אחת משלוש עשרה מידות הרחמים בהם מגיע השפע האלוהי אל העולם והאדם. המשכת החסד דוקא לאלפים – המקומות האפלים והפלאיים. עיקרון החסד.
אות
אות היא סמל, סימן, אבן בניין, סימבוליקה. העולם נוצר בששה ימי עבודה, אך האות הפנימית היא דווקא השבת, היום השביעי, המשמעות הרוחנית.
אך את שבתותיי תשמורו, כי אות היא ביני וביניכם, לדורותיכם, לדעת כי אני יהוה מקדשכם. (שמות ל"א)
עיקרון השבת, השמיטה והיובל.
____________
המטבח שלי הוא מטבח ישראלי ונחלאות יושבת בליבה של ירושלים היושבת בליבה של ישראל. ככזאת היא לא מתייחסת רק למטבח ישראלי במובן של חומרי גלם ומסורות בישול, אלא גם לעיקרון הפנימי של ירושלים, עיקרון החיבור. חיבור שמים וארץ, גשמי ורוחני. חיבור של ישן עם חדש, של מעשי עם פילוסופי. חיבור של מימד אידאי, עיסקי ואמוני. אבל לפני הכל, חיבור בין בני אדם.
שָׂמַֽחְתִּי בְּאֹֽומְרִֽים לִֽי בֵּֽית יהוה נֵלֵֽךְ.
עֹֽומְדֽוֹת הָיֽוּ רַגְלֵֽינוּ בִּשְׁעָרַֽיִיךְ יְרֽוּשָׁלָֽיםִ, יְרֽוּשָׁלַֽיםִ הַבְּנוּיָֽה, כְּעִֽיר שֶֽׁחֻבְּרָה לָּֽהּ יַחְדָּֽו.
שֶׁשָּֽׁם עָלֽוּ שְׁבָטִֽים, שִׁבְטֵי יָהּ, עֵדֽוּת לְיִשְׂרָאֵֽל, לְהֹודֽוֹת לְשֵֽׁם יהוה.
כִּֽי שָֽׁמָּה יָֽשְׁבֽוּ כִסְאֽוֹת לְמִשְׁפָּֽט, כִּסְאֽוֹת לְבֵֽית דָּוִֽד.
שַֽׁאֲלֽוּ שְׁלֽוֹם יְרֽוּשָׁלָֽיםִ, יִשְׁלָֽיוּ אֹֽוהֲבָֽיִךְ.
יְהִֽי שָׁלֽוֹם בְּחֵילֵֽךְ, שַׁלְוָֽה בְּאַרְמְנוֹתָֽיִךְ.
לְמַֽעַן אַחַֽי וְרֵעָֽי, אֲדַבְּרָה נָּֽא שָׁלֽוֹם בָּֽךְ.
לְמַֽעַן בֵּית יהוה אֱלֹהֵֽינוּ, אֲבַקְשָֽׁה טֽוֹב לָֽךְ. (תהילים קכ"ב)
____________
נחלאות זה גם זיכרון אישי, כי בנחלאות גרה דודה שלי האהובה, דודה ימימה.
דודה ימימה בשבילי היא המשמעות הפנימית של נחלאות, סמל החסד והטוב.
אדם שכולו טוב ללא שמץ של רוע, אדם שכולו חיוך ללא שמץ של כעס, אדם שכולו נתינה ללא שמץ של טרוניא.
אין בעולם הזה עוד אנשים כמו דודה ימימה.
והנה, כמו סגירת מעגל, זכרונות הילדות עם דודה ימימה, תמיד קשורים איכשהו לאוכל. הקובה שלה, היפרח (ממולאים) שלה, הזלביה (סופגניות) שלה, ריח הפתיליות, ריחה של ירושלים.
לפני שנים רבות, כשהייתי השף של מסעדת ג'אפרו ביקנעם, היה יום קר וגשום ואני החלטתי לנחם את סועדי במרק.
התנועות זרמו ממני, כמו זיכרון קדום. טיגנתי שום וסלרי, הוספתי קישואים ועלי מנגולד, יצקתי ציר, העשרתי באורז ותפוח אדמה ובסוף סחטתי מעל שפע של לימון. כשהכף הראשונה נכנסה לתוך פי, הטעם הכה בי. מבלי משים היה שם הטעם של ה "ריזא חמוסא" – האורז החמוץ של דודה ימימה, יחד עם זיכרון מרק ה "קובה חמוסטא" שלה. באותו רגע החלטתי לקרוא למרק הזה בתפריט "המרק של דודה ימימה" וככה הוא נמכר וזכה להצלחה רבה גם בקרב הסועדים וגם בקרב הטבחים. ככה שכל טבח שעבד אי פעם עם נחלאות, יודע מי זו דודה ימימה.
למרק הזה יש גרסא עם עוף, גרסא עם קציצות, גרסא צמחונית, הכל תלוי באיזה ציר משתמשים. אך הגרסא האהובה עלי ביותר ללא ספק היא זו עם הדגים.
כשהנביא מיכה מתאר את הפרשנות שלו לשלוש עשרה מידות הרחמים, הוא כותב על מידת "נוצר חסד לאלפים":
ותשליך במצולות ים כל חטאתם (מיכה, ז) (הרחבנו את הביאור על פסוק זה בפוסט אחר)
וַעֲשִׂיתֶם אֶת חֻקֹּותַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹותָם וִישַׁבְתֶּם עַל הָאָרֶץ לָבֶטַח. וְנָתְנָה הָאָרֶץ פִּרְיָהּ וַאֲכַלְתֶּם לָשֹׂובַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח עָלֶיהָ.
__________
מרק דגים נחלאות
בהשראת דודה ימימה
מרק דגים
חומרים (5 מנות):
400 גרם (משקל נטו) פילה לבן דג טרי, נקי מעור ועצמות
1.5 ליטר ציר דגים בהיר (הכי נכון להכין אותו מהאדרות של אותם דגים שבפילטים שלהם נשתמש למרק)
1 ליטר מים
1 חבילה סלרי אמריקאי (גבעולים ועלים, אבל רק היפים והבהירים) קצוץ
1 חבילה מנגולד – החלק הלבן קצוץ דק והירוק קצוץ גס (בנפרד)
4 שיני שום פרוסות דק
1 תפוח אדמה לבן חתוך לקוביות
2 קישואים פרוסים לטבעות בעובי 1 ס"מ
70 גרם אורז לבן עגול (הכי טוב אורז ריזוטו)
4 כפות שמן
1 כפית מלח
1/2 כפית מלח לימון
אופן ההכנה:
מחממים את שמן הזית בסיר רחב ומטגנים שום, סלרי ואת החלק הלבן של המנגולד כ – 5 דקות על להבה בינונית, עד שעולה ניחוח נעים, אך ללא הזהבה.
מוסיפים את המים ומביאים לרתיחה.
מנמיכים להבה, מוסיפים תפוחי אדמה ואורז ומבשלים 20 דקות.
מוסיפים ציר ומתבלים במלח ומלח לימון.
מביאים שוב לרתיחה ומנמיכים להבה.
מוסיפים למרק את הקישואים ועלי המנגולד ומבשלים עוד 10 דקות.
עד שלב זה ניתן להכין מראש.
לפני ההגשה, מוסיפים את הדגים ומבשלים עוד 10 דקות.
טועמים ומתקנים תיבול.
הרכבה והגשה
חומרים:
גרד קליפה ומיץ מלימון אחד
4 כפות כוסברה קצוצה
2 עגבניות קלופות וחתוכות לקוביות קטנות
4 כפיות שמן זית
אופן ההכנה:
מניחים לכל סועד בצלחתו כוסברה קצוצה, גרד לימון וקוביות עגבניה.
יוצקים מעל את המרק.
מעטרים את המרק בטפטוף של שמן זית ובזירזוף של מיץ לימון.
