עיון בפרשת שמיני

מוביל אותי ל:

פיננסייר שקדים וטונקה, קומפוט אוכמניות וסורבה פטל

 

 

וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי, קָרָא מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וּלְזִקְנֵי, יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר אֶל אַהֲרֹן: קַח לְךָ עֵגֶל בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת וְאַיִל לְעֹלָה תְּמִימִם וְהַקְרֵב לִפְנֵי יְהוָה. וְאֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר: קְחוּ שְׂעִיר עִזִּים לְחַטָּאת וְעֵגֶל וָכֶבֶשׂ בְּנֵי שָׁנָה תְּמִימִים לְעֹלָה וְשׁוֹר וָאַיִל לִשְׁלָמִים, לִזְבֹּוחַ לִפְנֵי יְהוָה, וּמִנְחָה בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן, כִּי הַיּוֹם יְהוָה נִרְאָה אֲלֵיכֶם. 

וַיִּקְחוּ אֵת אֲשֶׁר צִיוָּה מֹשֶׁה, אֶל פְּנֵי אֹוהֶל מוֹעֵד וַיִּקְרְבוּ כָּל הָעֵדָה וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי יְהוָה. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה: זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה תַּעֲשׂוּ וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד יְהוָה.

וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָיו אֶל הָעָם וַיְבָרְכֵם. וַיֵּרֶד מֵעֲשֹׂות הַחַטָּאת וְהָעֹלָה וְהַשְּׁלָמִים. וַיָּבֹוא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל אֹוהֶל מוֹעֵד, וַיֵּצְאוּ וַיְבָרְכוּ אֶת הָעָם וַיֵּרָא כְבוֹד יְהוָה אֶל כָּל הָעָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהוָה וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל-פְּנֵיהֶם.

 

פרשת שמיני מתחילה בסיפור חגיגת הקמת המשכן. איזו שמחה נפלאה! איזו התגלות! חגיגת הקמת אוהל מועד, מקדש אלהים וביתו בתוך העולם.
אך הנה בעיצומה של החגיגה (כמו תמיד בעיצומן של חגיגות), מגיעה הטרגדיה:

וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן, נָדָב וַאֲבִיהוּא, אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹורֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי יְהוָה אֵשׁ זָרָה, אֲשֶׁר לֹא צִיוָּה אֹותָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהוָה וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי יְהוָה.

והנה ברגע אחד, הטרגדיה הגדולה של מות נדב ואביהוא מעיבה ומקלקלת את כל החגיגה של פרשת שמיני.

דורות על גבי דורות של פרשני המקרא, ניסו לדון ולנתח את שני הפסוקים הלא ברורים הללו, כדי לנסות להבין מה בעצם היה חטאם של השניים שהביא לתוצאה העגומה הזאת?.
אני בחרתי לנתח את הדברים על פי פשוטו של מקרא. לטעמי נדב ואביהוא חטאו בהתלהבות יתר, כאשר בתוך כל אורגיית השמחה של הקמת המקדש, הם חצו עוד גבול והביאו אש זרה, אש שלא נצטוו.
ומדוע זה חטא כל כך גדול? מפני שהתלהבות יתר אינה מותירה מקום לזה שמולך.

הקמת המקדש נועדה לבטא קשר של יחסים בין אלהים לאדם, שני צדדדים המדברים זה עם זה כשווים. לא כבנים המנסים להרשים את אביהם ולא כעבדים המנסים לשאת חן בעיני מלכם, אלא כבני זוג. (כבר ציינתי לא פעם את דברי חז"ל לפיהם הכרובים, הפסלים הארוטיים שהיו במרכז קודש הקודשים, נועדו להביע בפני בני ישראל: "ראו חיבתכם לפני המקום כחיבת זכר ונקבה").
מהי מהות היחסים הזוגיים? תקשורת, שיתוף והקשבה.
למרות כל הרצון הטוב ועם כל ההתלהבות, ביחסים אמיתיים לא ניתן להכניס "אֵשׁ זָרָה", אש שאתה מביא באמת מדמך הרותח, אך מבלי להתחשב ברצונו של הצד השני, במוכנותו וביכולתו לקבל אותה. "אֲשֶׁר לֹא צִיוָּה אֹותָם" והם לא הקשיבו. אלו אינם יחסים, זה אגואיזם, זו אוננות.
נדב ואביהוא קדושים היו, אך הם לא ידעו את מלאכת הצמצום והצבת הגבול, את אומנת המינון הנכון, הם הלכו מבלי קשב, בצעדים גדולים מדי. על כן "מידה כנגד מידה" גם אלוהים, שהוא הצד השני במערכת היחסים הזו, הוציא "אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהוָה", אש גדולה מדי, אש שהם לא היו מסוגלים להכיל. התוצאה של סוג כזה של קשר ידועה מראש: "וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ".
קשר ותקשורת כשמם כן הם, הם מבוססים גם על היכולת לקשור חלק מן ההתלהבות, שלא תצא מהר מדי ותכלה את הכל.

ר' ישמעאל אומר: שתויי יין נכנסו למקדש. תדע שאחר מיתתן הזהיר הנותרים שלא ייכנסו שתויי יין למקדש

חז"ל אומרים שחטאם של נדב ואביהוא היה שנכנסו להיכל כשהם שתויי יין, או במילים אחרות: פעלו כשיכורים, מבלי שיקול דעת, חסרי גבולות.
על פי הזוהר חטאם של נדב ואביהוא היה שפעלו בתוך בית המקדש לפני שנשאו אשה:

ונדב ואביהוא מוכיחים, שכתוב: 'ותצא אש מלפני יהוה', שהוא מטעם שלא היו נשואים, ומשום זה כתוב: 'אדם כי יקריב מכם קרבן ליהוה', אדם הנמצא דכר ונוקבא (זכר ונקבה) הוא שראוי להקריב קרבן זה ולא אחר.

אמר רבי אבא: קטורת הוא עליון מכל הקרבנות שבעולם, שבשבילו מתברכים עליונים ותחתונים, וקרבן הזה שהוא למעלה מכל הקרבנות לא היו ראוים להקריב, שמשום שלא היו נשואים אשה ועל כן לא היו ראויים להקריב קרבן. 

וכל זה הוא משום שמי שאינו נשוי הוא פגום, הוא בעל מומים לפני המלך וקדושת המלך נסתלק ממנו

אני מבין את דברי הזוהר כך: אדם העובד לפני האלוהים חייב לדעת את אומנות התקשורת והיחסים ומתוך כך גם לצמצם ולהכיל. נדב ואביהוא לא נשאו נשים, דהיינו פעלו רק על פי רצון עצמם והאש שבתוכם, מבלי התחשבות בתוצאותיה על צד שני.
אולי זה אפילו ניכר משמותיהם. "נדב" – מה שאני מתנדב ולא מה שהצד השני צריך. "אביהוא" – יחס אל האל כאילו אבי הוא ואני בנו ולא כאיש ואשה.
תגובתו של משה לטרגדיה מעוררת רעד:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן: הוּא אֲשֶׁר דִּיבֶּר יְהוָה לֵאמֹר: בִּקְרֹובַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד

מכל העם אני מסתפק רק בכבוד, אבל מהקרובים אני מצפה לקדושה. הם הכי קרובים ולכן דווקא מהם מצופה להבין הכי טוב.

וַיִּדֹּום אַהֲרֹן

אהרון מגיב בתגובה הכי מצמצמת ומכילה שיכולה להיות. שתיקה.

 

__________

 

הרבה פעמים אני חושש שאני חוטא בחטאם של נדב ואביהוא. מתוך רצון יותר מדי גדול לתת ולומר, אני מוציא החוצה יותר מדי מילים, יותר מדי מחשבות, מנות עם יותר מדי רכיבים או עם שילובים יותר מדי מורכבים. מבלי להתחשב במה הצד השני יכול או רוצה לשמוע, להבין ולטעום.

כל חיי אני נאבק בצורך הזה לתת אש זרה, אש שהיא האמיתית שלי אך אין מי שיתחמם ממנה ולכן כל מה שנותר לה הוא רק לשרוף אותי.

המנה המוצגת בפוסט הזה התחילה עם שילוב טעמים יותר מורכב שאני מאוד אהבתי, אבל אף אחד אחר לא הבין. תוך כדי יצירה שלי הייתי חייב לשנות אותה, לוותר על המקום שלי ולהבין שגם המנה הטובה ביותר בעיני אינה אומנות, אם אין מי שיהנה ממנה.

__________

 

פיננסייר הוא איש הכספים. הוא יודע יותר טוב מכולם מה זה מטבע עובר לסוחר. מי כמוהו מבין את האומנות הזו של לקחת בחשבון את הצד השני.

על כן גם לשקדים – אנשי הדעת השקדנים והלמדנים, וגם לפירות היער – אנשי הטבע המתבודדים והבודדים, יש הרבה מה ללמוד ממנו.

 

__________

 

אם אני תועה בדרך מאבד את הצפון
וסופה גדולה עוברת מבשרת שיטפון
ואני איני יודע מה יביא לי המחר
משהו בתוך החושך מנחם אותי ושר

 

אין דבר יותר שלם מלב שבור ויותר זועק מן הדממה

 

לב שבור ולב פצוע, לב עייף מדיבורים
הוא יודע אהבה שנקנתה בייסורים
וכשהוא כמעט שוקע והמים עד צוואר
משהו בתוך החושך, מנחם אותו ושר

 

אין דבר יותר שלם מלב שבור ויותר זועק מן הדממה

 

אם בתום דממה זועקת, לפעמים אני נשבר
מנחש את העתיד, אבל זוכר את העבר
אז בתוך הרי החושך, שסוגרים עלי רכות
משהו תמיד אומר לי, להמשיך ולחכות

 

אין דבר יותר שלם מלב שבור ויותר זועק מן הדממה

 

 

(נעמי שמר לקחה פתגם שאף אחד לא יודגע מה מקורו ושמיוחס כמעט לכל אחד מאבות החסידות והפכה אותו לשיר מדהים)

 

 

פיננסייר שקדים וטונקה

קומפוט אוכמניות, סורבה פטל

פיננסייר שקדים

חומרים (18 פיננסיירים):

300 גרם אבקת סוכר

100 גרם קמח עוגה

160 גרם אבקת שקדים

150 גרם חמאה חומה

240 גרם חלבונים

30 גרם סוכר אינוורטי

6 גרם אבקת אפייה

2 גרם מלח

אופן ההכנה:

מערבבים יחד את כל החומרים היבשים.

מוסיפים חלבונים, סוכר אינוורטי וחמאה ומערבבים עד לתערובת אחידה.

מעבירים לשק זילוף ושומרים במקרר לפחות 4 שעות.

מזלפים לתוך תבניות סברינה (תבניות בקוטר 7 ס"מ עם ארובה במרכזן) משומנות בחמאה עד 3/4 גובה.

אופים ב – 160 מעלות, 20 דקות.

מצננים 20 דקות ומחלצים מהתבנית.

 

קרם שקדים וטונקה

רכיבים:

500 גרם רוזטה

500 גרם חלב

1/4 פול טונקה

15 גרם פלואיד ג'ל

 

אופן ההכנה:

יוצקים לסיר את החלב והרוזטה ומגרדים פנימה בעזרת פומפייה את הטונקה.

מוסיפים את המייצב בהדרגה, תוך כדי ערבוב במטרפה.

מדליקים להבה ומביאים לרתיחה על להבה בינונית, תוך כדי ערבוב.

מבשלים עוד דקה ומסירים מהאש.

יוצקים לקופסא רחבה ומצננים במקרר עד שהתערובת הופכת לג'ל קרוש..

חותכים את הג'ל שנוצר לקוביות ומעבירים למעבד מזון.

טוחנים את הג'ל במהירות גבוהה במשך כמה דקות עד שהוא הופך לקרם חלק

מעבירים את הקרם לשק זילוף עם צנתר משונן.

 

קומפוט אוכמניות

רכיבים:

240 גרם אוכמניות קפואות

25 גרם פרוקטוז

2 גרם פקטין

50 גרם נפאז'

 

אופן ההכנה:

מניחים את האוכמניות על מסננת ונותנים להן להפשיר ולהגיר את המים שלהן לתוך כלי אחר.

מערבבים פרוקטוז ופקטין.

מחממים יחד פרוקטוז ומי אוכמניות עד לקבלת סירופ.

מסירים מהאש ובוחשים פנימה אוכמניות ונפאז'.

 

סורבה פטל

רכיבים:

250 גרם סירופ סורבה

500 גרם מחית פטל

 

אופן ההכנה:

מערבבים את הרכיבים ומקפיאים במכונת גלידה.

 

הרכבה והגשה:

מזלפים לצלחת שתי נקודות של קרם.

על אחת מניחים את הפיננסייר ועל אחת מניחים את הסורבה.

מזלפים תלולית קרם לתוך הפיננסייר.

יוצקים מעל הפיננסייר ולצידו מעט קומפוט אוכמניות.